היא מונחת בשלווה מולי בדיוק כמו שסידרתי אותה, פתוחה ומחכה.
עמוק בפנים, מה שאני באמת רוצה זה פשוט לקחת אותה כאן ועכשיו; לקחת את מה ששלי בלי התחשבות, בלי מחשבה, בלי פחד לשבור, בלי לשקול השלכות. דחף ראשוני ועתיק שכמעט ולא יכול לחכות, צורך פרימיטיבי, ילדותי, שחייב הכל ומיד. אבל אני יודע שאין לו ברירה, לדחף החייתי הזה. אני חזק ממנו ואני יודע שהדרך היחידה לעשות את זה כמו שצריך היא פשוט... לחכות.
אני מתבונן בה בשקט. היא חזקה וקשה ויציבה וזה רק מגרה אותי עוד יותר. האיכות הסגולית שלה רק מגבירה בי את הרצון לשבור אותה בכוח, לשנות אותה, להפוך אותה לחלק ממני; אבל אני חייב לחכות.
מי בעצם שולט פה במי?
אני תוקע בה מבט חודר, עובר עם העיניים סנטימטר אחרי סנטימטר, מלמעלה למטה ושוב למעלה. היא כמובן לא רואה את המבט שלי -- אבל אולי היא מרגישה אותו? אפשר בכלל להרגיש מבט? גם אם כן, ברור לי שזה לא יעזור כהוא-זה; אני מכיר אותה ואת שכמותה וכבר למדתי שרק הזמן ירכך יהפוך אותה למושלמת בשבילי. אני צריך אותה רכה, נימוחה, מתמסרת. אני צריך שתשיל מעצמה את ההגנה הטבעית שלה, את מעטה הקרח ששומר עליה. יש דברים שצריכים להתקדם לאט, דברים שאי-אפשר לזרז כדי לא לפרק לחתיכות, כדי לא לשבור, כדי לא להחריב. אני לא רוצה שהיא תתפרק, אני רוצה ש... תתנזל. לו יכלה לדבר עכשיו, בזמן שאני מחכה, אולי הייתה אומרת שאני יכול לעשות בה כל מה שאני רוצה - אפילו לשבור - אבל אני יודע שאם אני שובר זה רק את השכבה החיצונית, את האפידרמיס. סיפוק מיידי אמנם, אבל שטחי מדי. לא, אני חייב אותה נוזלית ומתמסרת ורכה עבורי, בלי שום התנגדות. וכן, ברור לי שאני הוא השולט פה ושהכוח נמצא אצלי ואני אוהב את זה, אוהב להכריח את עצמי לחכות, ללכת בקצב שלה.
כמה היא יפה.
אני יושב ומסתכל עליה, מסתכל בה, מנסה להסתכל לתוכה, לתפוס את הרגע הבלתי אפשרי, הרגע העילאי שבו המוצק יהפוך לאיטו לנוזל דרך מצב ביניים לא מוגדר שהוא כולו עונג צרוף. זה בדיוק המצב שאני רוצה לתפוס, מצב הביניים הזה. וכדי להגיע לשם אני חייב לחכות -- ולענות גם את עצמי. ציפייה מתוקה.
לאט-לאט זה קורה, ממש מול עיני. אי אפשר לראות את זה; זה קורה כל-כך עמוק בפנים שהדרך היחידה לגלות את השינוי היא לגעת בה, לחדור מעט ולראות איך תגיב. יש דברים שגם העין המיומנת ביותר לא תצליח לגלות, דברים שרק מגע פיסי יוכל לחשוף. זה רגע רגיש מאד, הנגיעה הראשונה הזו. זה רגע גורלי. לכל כוח שאפעיל יהיה כח שווה והפוך לו, שהיא תפעיל עליי מהצד השני. החוק השלישי של ניוטון. אינטראקציה. אינטימיות. הפעולה שלי תעורר את התגובה שלה, ורק כך אוכל לדעת איפה היא עכשיו, מה מצב הצבירה שלה. אז אני נוגע והמגע שלי פוצע אותה קצת, מקלף ממנה קצת, אבל אני מספיק מיומן לדעת שזה רק האפידרמיס שמתקלף. אני חייב לחכות עוד ואני תוהה, כמעט בקול רם, אם אוכל לחכות מספיק, אם אני חזק מספיק, אם אני ראוי להיקרא שולט; אם ראוי לתת בידי חיים.
דברים טובים באים לאלו שמחכים, אז אני מחכה. ציפייה שקטה ומורטת-עצבים.
דברים מתחילים לקרות בפנים, בתוכה, בקצב מהיר יותר שכבר אפשר להבחין בו. היא מאבדת לאיטה את צורתה הקודמת ומתחילה ללבוש צורה חדשה. הנה הוא, רגע השינוי. בכל רגע שעובר היא נכנעת עוד קצת והסדק שהשארתי באפידרמיס מתחיל להתמלא בנוזלים שנקווים ממנה, נוזלים שעולים מהעומק העמוק ביותר, זה שמפשיר ראשון. אין לה ברירה בעצם; זה לא תלוי בה, זה תלוי רק בי עכשיו, בי ובכח הרצון שלי. טיפות קטנות ומנצנצות מתחילות להצטבר על פני השטח; דמעות של קרח שמפשיר. זה הרגע, זה חלון ההזדמנויות, אופק האירועים. אני נוגע שוב ומגלה בהנאה שכבר בכלל אין אפידרמיס, ההתנגדות נעלמה ועכשיו היא נטולת הגנה, עכשיו הרגע שבו הטורף שבי יכול לנעוץ את שיניו. אני מצייר עליה סימנים והם נשארים בה, רכים וארוכים. היא כבר לא מתגוננת, היא מקבלת; כאילו הפצעים שאני צורב בה כבר לא מכאיבים אלא מפסלים בה, מפסלים אותה. אני מעצב אותה כרצוני והיא כמו נמסה בידיים שלי, מקבלת באהבה כל פצע שלי והופכת אותו לחלק ממנה. החוק השלישי קרס ואני כמעט עולה על גדותיי. לו יכלה לראות אותי עכשיו, את המבט שיש לי בעיניים אל מול הקריסה המוחלטת שלה, כנראה שהייתה נבהלת; אבל היא לא יכולה לראות, היא יכולה רק לקבל. בסופו של יום היא רק חומר, והקשרים שבין האטומים שעושים אותה למה שהיא נחלשים ונעלמים תחת ידיי. היא כבר לא מי שהיתה קודם -- אבל זו גם לא היא חדשה. זו עדיין היא, אותם רכיבים שבונים אותה, פשוט במצב צבירה שונה, מצב ביניים עדין, שברירי.
מתקרב הרגע שבו אם אחכה עוד כבר לא אוכל לשלוט בה. היא תהיה נוזלית מדי, היא תאבד את עצמה, היא תהיה חמקמקה מדי מכדי שאוכל לפסל בה. אם אחכה עוד היא תהפוך למשהו אחר וכבר אי אפשר יהיה לראות את הסימנים היפים שהשארתי עליה. אני לא רוצה להגיע לשם, אני רוצה שתישאר רק קצת מוצקה, רק קצת חזקה, על התפר. שלא תישפך לכל הצדדים. רק ככה אני יכול לראות את השכר לעמלי. היא כבר חמה ומוכנה ומחכה בציפייה והכל תלוי בי עכשיו. בפעולה אחת פשוטה, בהחלטה של רגע שתלויה רק בי, אני יכול לעשות בה, בעצם, כל מה שאני רוצה. מה עושים עם כוח אלוהי כזה? היא לא יכולה לדבר, היא לא יכולה לראות, היא גם לא יכולה לחשוב. היא יכולה רק לחכות, דוממת ועיוורת, להחלטה שלי. כמה אני אוהב שההחלטה היא שלי. החזה שלי מתנפח ואני מחייך לעצמי, קיבלתי את מה שאני צריך ועכשיו זו היא שמתענה בציפייה. אני ממתין עוד קצת, מתבונן בה בעיניים קרועות ובתאווה שנשפכת ממני לא פחות מאשר ממנה. אני רוצה לטרוף אותה לא פחות מאשר היא רוצה להיטרף, וזה תיכף קורה. איזו נקודת איזון חמקמקה ומענגת. אני נרגע ונושם עמוק; הנה-הנה מגיעה נקודת האל-חזור ואני רוצה למצות את מצב הביניים הזה עד תומו. אני צריך להרגיש את השליטה הזו, את העוצמה שבלהיות אלוהים בזעיר-אנפין. בהחלטה של רגע אני מחליט שאני מוכן, שהיא מוכנה, שהאינטימיות הזו כבר לא תחזור, שזה הזמן, ואני נועץ בה את הכפית, מפלח באבחה אחת את כל השכבות שעושות אותה למה שהיא, מגיע עמוק פנימה, עד התחתית של התחתית – הכי עמוק שאפשר – ושולף ממנה, מבפנים החוצה, את עצמה. רגע קטן ומזוקק של אושר שלא נגמר. אוחח, כמה שאני אוהב גלידה.
