[רשמים פרטיים, דרך העיניים שלי. כל קשר למציאות מקרי בהחלט]
היא מוליכה אותו סביב-סביב בהפגנתיות נונשלנטית. כזו הגורמת לסובבים אותם לראות בהם משהו טבעי, כאילו אין כאן ולו דבר שאינו בשגרה. גם אם יש חורים במסיכת הויניל שמסתירה את פניו ואת גופו ואת עצמו מהסובבים אותם, הרי שאלו אינם נראים כלל באפילת האולם. הוא קשור בשרשרת ברזל דרך מנעול התלוי לו, בדיוק מתחת לגרוגרת, על שחור המכסה את כולו.
הקולות מגיעים כאילו ממרחק;
רסיסי אור עוברים דרך מסך כהה;
קולו נשמע לאזניו בלבד;
מגע נוגע כאצבע על אצבע דרך ציפורן;
הריח ריח סינטטי מעורב בהבל פיו
והטעם טעם רוקו שלו.
רק השרשת הנמשכת ביד גבירתו היא אמיתית, חבל טבור יחידי הקושר אותו לעולם החיצון.
עבד.
היא מוליכה אותו אחריה והוא מועד על מדרגה שקופה, מאבד שיווי משקל ונופל ארצה.
הוא מרגיש את חוסר האונים בברכיו הכואבות. האם בכוונה הניחה לו ליפול?
היא מרימה אותו וממשיכה להתהלך.
אוזקת אותו על צלב, מרימה יד ועוד יד, מנטרלת עוד ועוד וחוסכת ממנו את העולם שסביבם.
רזונו מודגש על האיקס הרחב. ידיו ארוכות, כמעט גרומות, כפותיהן שמוטות ונתלות בכח האזיקים בלבד: כח שאינו שלו. היא משאירה אותו שם ורוקדת את עצמה מולו.
אם לא תביט היטב, לאורך זמן, לא תראה את המבט החטוף שהיא מגניבה אליו מפעם לפעם, תוך-כדי ריקוד.
ואם לא תראה, תתרעם.
הוא חסר אונים והיא חופשיה.
הוא אינו רואה את מבטיה הכאילו-מקריים, אבל הוא יודע.
יודע בודאות מוחלטת.
יודע שהיא שם.
בשבילו.
הוא משלב באלגנטיות את רגליו הארוכות ונדמה כאילו נשען בשעמום על קיר בתור מכאן לשם; כאילו תיכף יוציא מכיסו מטבע ויטיל אותו באויר רק בכדי לראות על איזה צד ייפול, רק בכדי להעביר קצת את הזמן.
אבל הוא לא יוציא מטבע. אין לו כיס ואין לו ידיים ואין לו עיניים לראות אם עץ או פלי.
ברגליו המשולבות וידיו הפרושות לצדדים הוא נדמה כדחליל שחור וחלול.
והיא, עורב המסתובב שחור סביבו.
חוזרת אליו ומפשקת את רגליו בנגיעה קלה, עדינה; הוא מציית.
וכיצד יוכל שלא?
חוזרת לרקוד, משתלטת על הרחבה, מגדילה את המרחק ממנו.
כך נדמה.
מרוכזת בעצמה, נעלי עקב גבוה נעות בקצב על רצפה מלוכלכת אל מול הכלום הפרוש על הצלב.
כך נדמה.
אבל אז מתקרב אליו מישהו קצת יותר מדי, מפר איזון עדין.
היא נדרכת.
על-אף שאינה מפסיקה לרקוד המבט החטוף מתארך מעט, רק בעוד שנייה נוספת. היא מחסירה פעימת עקב על רצפה, יוצאת רק לרגע מקצב הריקוד החושני שהוא יכול רק לדמיין.
הרגע הזה מספיק לה לאמוד את המצב מחדש, לקלוט מי המתקרב ולחשב את דרגת הסיכון; מיליוני חישובים אוטומטיים נעים במהירות שיא במוח מרוכז ומאומן היטב.
עד שיוחזר האיזון תגבר תדירות המבטים, אולם משכם לא יתארך.
דוג?מ?ת רגעים בזמן.
היא יודעת שהוא תלוי בה לחלוטין והיא תגן עליו כזאבה על גורה?, מוכנה לזנק ולשרוט ולנשוך ולקרוע ולשסע לגזרים. יש לה כוח והיא תדע להשתמש בו.
אבל החישובים הובילו למסקנה אחרת והיא ממשיכה בריקוד.
כשהזר עוזב היא חוזרת לקצב.
*
היא חזקה, זה נכון, אבל לא זה מה שמייחד אותה.
לא זה מה שמאפשר לו לתת עצמו ככלי בידה, נתון לחלוטין למרותה.
מה שיש בה,
מה שיש לכל-כך מעט מהאנשים שסביבם,
מה שמגביה אותה טפח אחד מעל כולם,
מניח אותה בעדינות על במה בלתי-נראית וזוהר ממנה באור יקרות אפל,
מה שיש בה הוא לא הכוח שלה,
אלא העצמה.
ולא תמיד קל להבחין בהבדל.
לפני 17 שנים. 11 במאי 2007 בשעה 21:34
