"תגיד, שלושים מטר זה כבר נחשב מצולות? זה כבר Abyss?"
"לא נראה לי. אין מצב. שלושים מטר זה בקושי עומק. אביס זה כשהאור כבר לא מגיע; שלושים מטר זה אולי א?ב??יס?'ל?ה".
ידעתי שהייתי צריך להביא איתי מילון.
יורדים למים. קר, ועוד מעט יהיה יותר קר.
מוציא אויר מכל מקום שיש בו אויר מיותר, ושוקע.
פתאום נוסף מימד חדש לעולם, פשוטו כמשמעו. כל פעם מחדש, כבר כך-וכך שנים, הוא תופס אותי בהפתעה.
אורך.
רוחב.
עומק.
ושקט. הרבה הרבה שקט כחול.
מעמיקים והאור מתדלדל. עוצמת האור במים יורדת כפונקציה ריבועית של העומק.
הצהוב והאדום הופכים לכחול ולאפור והבועות כבר לא מצליחות לעלות שלמות לפני המים; הן נשברות בדרך.
אין אף יצור אנושי נראה לעין מלבד שלושתינו. שממה. אני מדמיין שיח מהמערב הפרוע מתגלגל לו במים לצלילי רוח מדברית שורקת וצוחק לתוך המים.
אף-אחד חוץ ממני לא שומע.
אני לבד. גם שניהם.
הקרקעית נמצאת נמוך מדי, נמוך ממה שהחוק מאפשר לי לרדת.
אני יורד בכל זאת, רק קצת. רק לגעת קצת. והם יורדים אחרי. רק קצת.
יש משהו מגנטי בקרקעית.
אני עולה חזרה, לגבול המותר.
מולי אין סוף. בלחץ של שלוש-ארבע אטמוספירות אתה מרגיש את החליפה נצמדת אלייך בכוח, אוחזת אותך. האויר יבש. אתה לבד. אף אחד לא שומע ואתה לא אותם. קרני שמש בודדות מסתננות דרך פני המים ונוגעות באלמוגים אפורים.
ופתאום שטח פתוח.
ויפה לי לראות בו את הצולל שלידי; אני רואה בו את עצמי. צף נטול משקל בתלת-מימד, יחיד בעולם אפור ושקט וריק. ומסוכן.
Gloomy. אין לזה מילה בעברית.
כשאנחנו עולים חזרה למעלה, לאט-לאט, מנסים למשוך את הזמן כמה שיותר, אני נפרד בכאב מהשקט האפרורי שעוטף אותי. אפור הופך לכחול שהופך לאדום וצהוב וירוק.
אור.
כשאני מוריד את המסיכה מהפנים, דמעה קטנה ומלוחה נשטפת בים מלוח עוד יותר.
ואני מחייך.
אוחח, כמה שהייתי צריך את זה.
לפני 17 שנים. 17 ביוני 2007 בשעה 0:56
