כבר לא בורחת

לקחתי פסק זמן מהחיים.
כדי לנסות ולהבין מי אני ומה אני רוצה מעצמי.
קצת פחות מחודש אני יושבת בבית, ולא ממש מצליחה להבין. אני בורחת. בורחת מהעולם, בורחת מכולם, בעיקר בורחת מעצמי. מלחשוב, מלכאוב מלהתמודד. אני מנסה לחשוב איך אני מקדמת את עצמי הלאה, מה אני רוצה לעשות שאהיה גדולה, איפה אני רואה את עצמי כשאהיה גדולה, וכן אני כבר גדולה ולא ממש יודעת.
די ברור לי שאני לא רוצה לחזור לאחור, לא רוצה לחזור למשרד. גוש ענק צץ לו בבטן רק כשאני חושבת על זה. אבל מצד שני, הייתי טובה במה שעשיתי, לא באמת אהבתי את מה שעשיתי אבל צברתי לעצמי רפיוטיישן לא קטן. ומה אני עוד יודעת לעשות? מה באמת מדבר אלי?
עירפול ואטימות, זה מה שמלווה את העתיד שלי.
אני לא מרגישה שאני אמיתית, אפילו לא אמיתית כלפי עצמי.
צריכה לנבור ולנבור בכדי להוציא את האני האמיתי שלי, קשה לי מידי, כואב לי מידי ולכן אני בורחת.
אבל לאט לאט באיטיות מזדחלת מגיעות תובנות.
אני צריכה להשיל מעצמי את חליפת הפאסון שלבשתי ולהודות שלבד אני לא יכולה להמשיך.
אני צריכה עזרה, אני צריכה ללמוד להיפתח, לשחרר, אתמול אפילו הבנתי שאפילו לפסיכולוגית שלי אני לא באמת נפתחת, אני מורחת. מורחת את כולם ובעיקר את עצמי. וככה נראים החיים שלי, מריחה אחת גדולה, בכל מיני צבעים וגוונים שאני בוחרת, פעם זה שחור, פעם זה כחול פעם ורוד. הכל דרך המשקפיים שלי וככה הכל נראה.
היה מישהו שליווה אותי בתקופה האחרונה, איש שמזה הרבה הרבה זמן הצליח לחדור, הוא הבין מי אני, לרגע הייתי שלו, אבל מעולם לא באמת הייתי שלו. הוא קיבל אותי הכי אמיתית שיש ולחילופין, הכי לא אמיתית שיש. הוא הבין ואני עדיין לא. אבל כמו כל דבר שאני עושה לאחרונה דחיתי גם את עזרתו. אולי אם הייתי מכירה אותו בנקודת זמן אחרת, או שמא אולי הייתי יותר אמיתית וכנה איתו אז הייתי שם עכשיו, מנסה לקבל את עזרתו. אבל הצורך התמידי בשליטה עצמית והפחד לתת את עצמי לשחרר את עצמי חזק ועצום ממני.
הצורך בלהסתיר ולהחביא את עצמי כל כך טוב וכל כך עמוק כדי שאף אחד אחר לא באמת ידע.
וההחלטה שלי, היא לא עוד. לתת לעצמי להיות אני. באמת אני...