עשיתי מעשה... מעשה שלא יעשה.
שיקרתי. לא התכוונתי לשקר, ואני לא נוהגת לשקר בדר"כ. לא התכוונתי לרגע שזה יצא מכלל פרופורציות. זה התחיל כמשחק והשקר הלך וגדל לו, ותפח למימדי ענק, ופגעתי.
אני יושבת, אכולת רגשות חרטה, אכולת כאב על שכואב למישהו בגללי. ולמרות הוידוי, אני מרגישה כל כך רע. כל כך אכולת אשמה. ואני יודעת שאני אוכלת בדיוק את הריבה שרקחתי, ולמרות שהיא לא טעימה לי אני חייבת לאכלה.
אני יכולה לספוג את טעמה המר, אבל מישהו אחר אכל ממנה גם, ולא ממש הייתה לו ברירה. האכלתי אותו בכפית.
טעימה אחר טעימה.
קשה לי להתנצל, ובכל זאת התנצלתי.
מרה היא טעמה של ההתפכחות...
אני חושבת שגלעד שגב, במילותיו היטיב לתאר את הסליחה..
סליחה, בייבי סליחה
שאין דבר אחר חוץ ממני
סליחה, בייבי סליחה
שאמרתי דבר ונתתי אחר
סליחה, בייבי סליחה
שהזהרתי מעצמי בלי לשמור מרחק
סליחה, בייבי סליחה
שהשארתי אותך חשופה.
כל כך טובה אלי,
אפילו לא כעסת כשהתפרקתי ממלים,
של מישהי אחרת.
קורא לך בואי אלי, בלי מחשבה
על דמעות של הכאב שגמרתי לך.
כל כך טובה אלי,
אפילו לא כעסת כשהתפרקתי ממלים,
של מישהי אחרת.
כל כך טובה אלי, בלי אף מילה
על השעות של הכאב שגרמתי לך.
סליחה, בייבי סליחה
שאני לא רואה דבר אחר חוץ ממני
סליחה, בייבי סליחה
שנתתי דבר ולקחתי אחר.
סליחה, בייבי סליחה
שהזהרתי מעצמי בלי לשמור מרחק
סליחה, בייבי סליחה
שפצעתי נשמה טהורה
כל כך טובה אלי....
לפני 17 שנים. 16 בפברואר 2007 בשעה 7:33
