כבר לא בורחת

אחת לשבוע שבועיים אני לוקחת את עצמי, את הכלבה שלי, סיגריה וכוס קפה ויורדת לבקר אותה. את אמא.
אמא שלי שבעצם הייתה צריכה להיות פה עכשיו, איתי, איתנו. ורק בגלל טעות אחת קטנה של רופא היא כבר לא.
אתמול, הצורך בער בי. יום קשה וכואב עבר עלי, הייתי צריכה את הליטוף שלה, את החיבוק שלה, שתגיד לי עם חיוך אוהב שהכל יהיה בסדר, ולמרות שאני טועה לפעמים, או מקבלת החלטות שגויות שהיא סולחת.
אמרתי לפני כמה זמן למישהו שאם אמא שלי הייתה חיה עכשיו ויודעת, סביר להניח שהייתה מתאבדת.
היה לה לב כל כך גדול וכל כך חם ואוהב, תמיד היא ידעה לסלוח. תמיד היא הייתה שם בשבילי. ועכשיו אני מדברת למצבה מאבן, קרה ומנוכרת בדיוק כמו התחושה שיש לי בלב, יושבת ומספרת, מספרת לה בלב.
ויודעת שבעצם אני מספרת לעצמי, ומנסה לעשות את מה שהיא ידעה לעשות כל כך טוב, להקשיב, ולהרגיע.
אם רק הייתי יכולה לחבק את עצמי עכשיו...