כבר לא בורחת

להגיד לא ולהתעמת למול החולשה שלי.
כביכול מילה הכי פשוטה שיש.
הטלפון צילצל... אני עונה לה, לחולשה, שיחת נימוסין, היא רוצה להגיע, על כתף ימין יושב לו השדון הטוב, על כתף שמאל יושב לו השדון הרע, אני רוצה להיכנע לו, אבל הבטחתי לעצמי שאני לא. אני ממלמלמת כמה מילים, הגוף שלי רועד, קשה לי להגות את המילה.
אבל אני אומרת. לא!
מה זה אומר שואלת החולשה שלי, בדיוק כמו שזה נשמע, אני עונה, זה לא.
אני מנתקת את השיחה, חיוך של אושר מתפרש על פניי, עמדתי למולה, ואני כל כך גאה בעצמי. כל כך כל כך גאה. משחררת אוויר.
השדון הרע עדיין יושב על הכתף "תתקשרי ותגידי שטעית" הוא אומר.
"את מפספסת, אושר ועונג צרוף" הוא ממשיך, "איך את יכולה לוותר?"
לא! אני אומרת לו ומשחררת את כל האוויר שבבטן..
מרגישה משוחררת.