כבר לא בורחת

בית קברות צופה לשדות ירוקים, פרדסים, ושמיים כחולים. נופים מדהימים שאני כל כך אוהבת.
אני מגיעה, מתיישבת על קצה הקבר ומבחינה שכולו מלא בנמלים אדומות, אני מוחצת אותן אחת אחת עם האצבע, האצבע מתחילה לעקצץ, אני מסתכלת על האצבע וכולה אדומה.
מתחיל לגרד לי כל הגוף, לא יודעת אם זה פסיכולוגי, או שמא באמת מטיילות לי נמלים על הגוף. הגוש בגרון מעיק, אני רוצה לבכות ולא מצליחה.
אני מביטה אל הנוף, מנסה לנשום, מנסה לבכות, ולאט לאט זה מגיע, הדמעות משתחררות ואיתן הבכי, האוויר יוצא מהריאות החוצה, וקול הבכי זועק.
אני בוכה ובוכה, ומרגישה איך כל הכאב משתחרר לו החוצה, מרגישה את ההקלה.
אני מסובבת ראשי לאחור, אל הקבר וכמעט ולא נותרו שם נמלים אדומות.
הקלה ושקט, גם אם רגעי, הוא מבורך.