לפני 17 שנים. 5 במאי 2007 בשעה 13:51
כששדים מן העבר צצים להם לפתע.
פתאום הם מגיעים, בלי כל הזמנה.
מעוררים נשכחות.
דברים שלא בהכרח הייתי רוצה להיזכר בהם.
דברים שכשאני נזכרת בהם נהיה לי מין גוש בבטן, וחשק לדמוע. והם, רק רצו לדרוש בשלומי, להתעניין, לגשש.
ואני? אני אטומה כלפיהם, לא רוצה לדבר, לא רוצה להשמיע, לא רוצה כל קשר. הם שייכים לעבר.
מתוייגים במגרה אפלה שכמעט ואינה נפתחת, וכשהיא נפתחת זה בדר"כ כדי לתייק שד חדש.
צץ לי עכשיו שד שכזה.
לשד הזה היו 2 סבבים בחיי, שניהם הסתיימו רע.
עכשיו אני בנקודה שאני אפילו לא רוצה לפתוח לו צוהר קטן קטנן להכניסו.
אז הייתי לקונית ומגעילה, ואמרתי מפורשות שמקומו בעבר.
אני יודעת שזה נכון, ויודעת שזה חכם.
אז למה אני מצרה על העובדה שאני יודעת שפגעתי?
