|
|
|
מלהק דמויות במחזה חיי,
פורס את העלילה חצאים ורבעים.
מחלק פרקים: התחלה, גוף וסוף.
שותל מילים, מלבלב משפטים,
זורע מחשבות, קוצר מעשים.
תפקיד האישה ותפקיד הנביאה,
הרע והידיד, הקוסם והנחש.
המהלך קסמים והמהלך אימים.
האהובה והמחוללת, הסוטה והחברה.
איש אישה בתפקידם התגלמו.
מלהק צורות בהצגת חיי,
בוצע את ההוויה ריבועים ומשולשים.
מפלג צבעים: שחור, אפור ולבן.
את דמותי וצלמי בתבניתי גילמתי:
טיפוס, אופי, תכונות וטבע.
לימדו אותנו לחשוב שהחיים לא קלים, שהדרך מלאת מהמורות ומכשולים.
לימדו אותנו למתוח גבולות וגדרות, לשים קווים אדומים וברורים.
לימדו אותנו שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד ברור ומוגדר.
אבל לא לימדו אותנו שהכל אבל ה כ ל אפשרי !!!
לימדו אותנו לחיות בתחרות, לרוץ ולמהר, לגמור ולספר.
לימדו אותנו לשתוק ולבלוע, לצרוח בשקט, לנשוך שפתיים.
לימדו אותו לבעוט ולכחש, להידחף ולמרפק כל הדרך לפסגה.
אבל לא לימדו אותנו לעצור לרגע בצד ופשוט ל נ ש ו ם !!!
שולח נשיקות אל חלומך,
עוטפות,
מלטפות,
מסוככות,
חודרות דרך חלונך,
פורצות,
מבקיעות,
כובשות את ליבך.
יום הולך/ הלילה בא
מכבה עוד יממה/ במאפרת הזמן
רוקד על קרח/ כפות רגליים יחפות
גם המבול החל/ מטיפה אחת קטנה
שברנו שתיקה/ אחרי כמעט שנה
לא שאלתי/ מי התגעגע יותר
לגמנו כוסית סיפוק/ מברז התענוגות
כשנגעתי לא קפאת/ כשלחשת לא עניתי
זרמנו כנהר/ התפכחנו מהמציאות
לחטוף כמה רגעים של אושר
לנשום עמוק ולהרפות
להציף את הלחיים בסומק
לצבוע את החיים מכחול ומברשת
לחלום את המציאות
להשתכר ולהתפכח
לזיין ולבעוט
לשקר ולהתכחש
כבר אמצע הבר
על רקע נעימת השיכורים
שותה כמה לגימות של משוררים
כמו רגל שנשכחה על הדוושה
אתה שוב מאבד את הבלמים
משבץ אותיות
מילים כפנינים
ענק לצווארך
מלטש ביד אמן
חרש מתכת וברזל
בסבלנות אין שובע
כדייג על מזח
המפטם פיתיונו
המשליך חכתו
אחכה לבואך
לתזוזת הרשת הלוכדת
לקול רשרוש הלב.
לא אחת אנו עומדים בצמתים חשובים בחיינו, מביטים אנה ואנה, מתלבטים באיזו ולאיזו דרך לפנות. לעיתים אנו מתייעצים עם הסובבים לנו, לעיתים אנו מאזינים לקול הפנימי שלנו, לרחשי ליבנו, ולעיתים אנו ממזגים בין השניים ומותירים את ההחלטה הסופית רק לאחר בחינת כל האפשרויות העומדות לרשותנו. זו יכולה עבודה, אהבה, רכישה כלשהי, השקעה מכל סוג שהוא, וזו יכולה להיות החלטה אישית יותר כמו דיאטה, הפסקת עישון, שינוי תדמית ועוד.
העמידה בצומת, ההכרה שאנו רוצים לחולל שינוי בחיינו, היא נדבך חשוב בדרך הנכונה, אבל הדרך הנכונה לעולם עוברת דרך ההחלטה. כלומר, ראש לכל קיימת ההכרה שאנו רוצים לשנות, לחדש, להתחיל, לסיים וכיו"ב אבל אז דרושה ההחלטה ורק לאחריה יבוא הביצוע. ההחלטה חייבת להיות ברורה וחדה, מוצקה ואיתנה. על המחליט לראות בבירור את הדרך עליה הוא החליט ולדבוק בה חרף מהמורות ומכשולים העלולים לצוץ.
ניקח לדוגמא החלטה כמו הפסקת עישון. כל מעשן שניסה כוחו בהפסקת עישון יודע שהדבר אינו פשוט כלל ועיקר. חלק מהמעשנים כשלו בעבר בניסיון להפסיק עד שעצם המחשבה על ניסיון נוסף מעורר בהם חלחלה. בתור גמול גאה (בימים אלה ממש אני מציין שנה תמימה ללא ניקוטין!) מי כמוני יודע שעמידה בצומת הייתה גם הייתה, רצון עז להפסיק לא היה חסר שם, ההחלטה הברורה ננקטה אבל משהו בביצוע היה לוקה בחסר. היה דרוש לי תוסף מזרז, מעין קטליזטור שיעזור לי לשנות את המציאות הקיימת (ההיא) שכבר לא מצאה חן בעיניי יותר: חלקנו יקבלו טיפול תרופתי, חלקנו יעברו אפילו הליך היפנוטי, אני פניתי אל שיטת "הדרך הקלה" של אלן קאר.
הרושם העז שבהשתחררות מכבלי הניקוטין מצא את ביטויו בטקסט שכתבתי בזמנו למגירתי ולקמן נוסחו המלא:
הפחד הגדול ביותר של המעשן הוא חבלי הגמילה, הייסורים שבגעגוע, המבטים המקנאים בכל מעשן, ההרגשה של לו רק יכולתי. החשש הזה מפני הזיעה הקרה באמצע הלילה, המחשבות הלא סדורות, המכאיבות, המסרסות כל ניסיון לשלווה...את הפחד הזה לקחתי וקימטתי ביד אחת, השלכתי לפח, נגמלתי עם חיוך מהרגע הראשון. לא האמנתי שזה יהיה כל כך קל. שאלתי את עצמי: רגע! איפה הקאץ'?! מתי זה הולך ליפול עליי ומהיכן תבוא לי הסטירה...? אבל היא לא באה, להיפך. המחשבה החדה והברורה בראשי היא: "אני יכול אבל אני לא רוצה" ולא להיפך. ההנאה מהגמילה היא מהרגע הראשון. התלות הפסיכולוגית, המסרסת, סורסה בעצמה, ניטל עוקצה הימנה. על המעשנים אני מביט בחמלה גמורה. אני יודע, אני הייתי שם. אלן קאר גאון, פשוט גאון.
עם כל יום שעובר זה רק הולך ונעשה יותר קל. אני מתמלא אנרגיות, ערנות בלתי מוסברת. הריאות שלי מלאות אוויר, ואני חש בסיבולת הריאה ההולכת וגוברת אצלי. אני חש שאני יכול לרוץ כמו פעם בלי להתנשף כמו כלב לאחר 20 מטר...אני עולה במדרגות בידיים עמוסות והאוויר אחח כמה אוויר...איכות חיים שלא תיאמן. קיבלתי בחזרה את האני הישן והטוב, הלא תלותי, החזק, הנקי. ניצחתי כבר בהרבה מלחמות בחיי אבל זו אחת החשובות שבהן, אם הייתי יודע למי אני צריך להודות הייתי מודה, בינתיים אני מודה לעצמי.
שנה אחרי, וכל זה נראה לי רחוק כרחוק מזרח ממערב. ההרגשה שלי היום כאילו ולא עישנתי מעולם. אני מברך על כל יום של איכות חיים, של אוויר נקי, של נשימה עמוקה ושקטה, אבל כל זה התחיל בהחלטה אחת קטנה, קטנה אבל גדולה, מה זה גדולה- ע נ ק י ת!
אבל החיים לא נגמרו שם. בכל יום שעובר אנו לוקחים החלטות. חלקן טובות יותר חלקן טובות פחות. כוח הרצון הוא יסוד מוסד בקרקעיתה של כל החלטה, אבל לא תמיד די רק בו. לעיתים אנו זקוקים לתוספים חיצוניים. מבחינתי, הכול כשר בדרך להשגת המטרה. כמשל , אני לא רואה בעין יפה את הטיפול התרופתי הניתן לגמולי הניקוטין דרך קופות החולים. אני סבור שהפתרון מצוי במוח, ועדיין אם הדרך השיגה את המטרה אני מקדש אותה חרף סלידתי הימנה.
חרף היות נושא העישון קרוב לליבי עד כדי הכרזת מלחמה כנגד ענקיות הניקוטין שאינן בוחלות בשום דרך ושיטה על מנת להמשיך ולטפטף את הארס הרעלני שלהן, כולל לעיתים מחקרים מוזמנים ומתוזמרים היטב, אין נושא ההחלטה מצטמצם כדי נושא זה, חרף חשיבותו הרבה, אלא הובא בפניכם רק כמשל ופנינה לצורך העניין.
לאחרונה, אני מוצא עצמי יותר ויותר נמשך אחר רעיונות ה"דמיון המודרך" ומתרגל מיני מדיטציות מרגיעות חושים. חלק מהדברים למדתי ממורים רוחניים שונים וחלק מהם פיתחתי בעצמי באמצעות דמיון חופשי ומחשבה בריאה. סוף דבר, איני רואה בכך תורה מסיני כי אם כר לגידול עצמי והתפתחות אישית עד כמה שהדבר ניתן. יהיה זה אווילי להגביל עצמנו בתוך סד כלשהו, הלוא כן?!
בנוסף, מעניינת עד מאוד העובדה שאין ממש ברעיון שחשיבה חיובית ודמיון מודרך הם עסק רוחני גרידא. לאחרונה, יותר ויותר מדענים רואים בנושא עסק מדעי לכל דבר ועניין. רובם המוחלט של המדענים סבורים שאנו לא מנצלים את מוחנו במלואו וקיימים חלקים גדולים במוח שהם בבחינת שטחים לא מנוצלים. אל השטחים האלה נזריק את הפוטנציאל העצום הגלום בכוח המוח, בחשיבה חיובית, בדמיון מודרך, בתפיסת העולם על דרך המגנוט, ביצירת השפע וכיו"ב. על ידי אימון ותרגול של המוח נלמד לנצל יותר מהיכולת האנושית הטמונה בנו, נלמד למתוח את גבולות מוחנו עד כמה שניתן. ככל שנתרגל נמצא את גבולות המוח נמתחים יותר ויותר. למעשה, החשיבה על גבול כלשהו מסרסת אף היא בדרך זו או אחרת ואולי כדאי בכלל להימנע מיצירת גבול כלשהו, גם לא גבול מדומה. במקום זה ניצור לעצמנו את דימוי הגומי הנמתח והמתאים עצמו אלינו ולרצונותינו, מעין חשיבה פלסטית, הניתנת לעיצוב ולשינוי צורה בכל עת שנחפוץ בכך.
על דרך המשל, ראיתי לנכון לצרף סדרת החלטות שגמלו בליבי לאחרונה, חלקן בהשפעה ישירה של גורמים רוחניים וחלקו בהשפעה עקיפה שלהן. כך או אחרת אני אסיר תודה על כל דבר חדש שבא אל פתחי:
החלטתי שהשלום מתחיל בעולמי.
החלטתי שאני אוהב את עצמי ללא תנאים.
החלטתי שאיני שואף להיות מושלם כי אם ש ל ם.
החלטתי להקשיב יותר לקול הפנימי שלי.
החלטתי לנפות מחיי אנשים שאינם רוצים בי כפי שאני.
החלטתי שחיוך אמיתי, כזה עם קמטים סביב העיניים, יקר לי יותר מאלף מילים ריקות.
החלטתי לצמוח מתוך העבר אבל לעולם לא לחיות אותו.
החלטתי לזכור בכל יום ויום ל נ ש ו ם !!!
ראיתי לנכון להעלות את הדברים על הכתב כדרך ואמצעי לחקוק אותם על לוח ליבי. לעיתים אני אף משנן חלק מהם כדרך ושיטה להפנמה מלאה של הרעיונות. אני מודע לכוחן של ההחלטות וליכולתן לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה. כמשל, ההחלטה להיות שלם ולא מושלם, ההשלמה העצמית, הקבלה של האני הפנימי והאני החיצוני כפי שהוא מבלי לרדוף אחר שינויים קוסמטיים אלו ואחרים היא החלטה יקרה על פניה אבל כזו שמושגת רק דרך עמל רב, לעיתים רב מאוד. למעשה, זו דרגה רוחנית גבוהה הניתנת להשגה לעיתים רק לאחר שנים של אימון אישי.
יחד עם זאת, אין כוונתי שעלינו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו בכל תנאי. כלומר, אם לאדם מידה רעה כלשהי, כמו למשל היותו נוח לכעוס, ממהר להיפגע, קנאי על גבול האובססיה וכיו"ב עליו לעשות כל השתדלות שיש לאל ידו על מנת לשנות את עצמו, לתקן אורחותיו וממילא לזכות באורח חיים בריא יותר, עשיר יותר, ונכון יותר.
לא אחת אנו עומדים בצמתים חשובים בחיינו, מביטים אנה ואנה, מתלבטים באיזו ולאיזו דרך לפנות. אבל כל דרך שהיא, קטנה או גדולה, צרה או רחבה, רדודה או עמוקה, מתחילה בהחלטה אחת קטנה.
יש לי מעין סיוטון* שחוזר על עצמו בזמן האחרון. אני נוסע ברכב לאזור מחסנים כדי לאסוף משם דבר מה. הדרך לשם דרך עפר לא סלולה, והמקום כולו די פתוח כשמסביב עצים ושיחים. מאוד חשוך שם והאור היחיד בוקע דרך פנסי הרכב שלי. כנראה שאסוציאטיבית המקום מתקשר לי למקום מזמין צרות מהסוג שרואים בסרטי אימה, מה שמסביר את תחושת הפחד המציפה אותי ככל שאני מתקרב ליעד. כשאני מגיע למחסנים אני מעמיד את הרכב דלוק כדי שייתן לי מעט אור שיסלק את החושך המאיים הזה.
אולם הפעם קרה דבר שונה. הפעם הייתי מודע לכך שאני בחלום. הייתי במצב של נים לא נים והחלטתי שאני משתלט על הפחד והופך את החלום לחלום צלול. פשוט התחלתי לעוף לשמיים בעוצמה אדירה. הרגשתי איך אני מרחף. כל הגוף שלי היה קל ולמושג כוח כבידה לא הייתה משמעות כלל. עפתי גבוה עד לראש העמודים ואז פשוט התחלתי לדלג בקפיצות ענקיות מעמוד לעמוד. הרגשתי קל, כוחני ופשוט נפלא. תחושת הפחד המשתק נעלמה כליל כי היה לי ברור שאני בשליטה מלאה על החלום שלי. אין משמעות למה שעלול לקרות כי אני אחראי מעתה על החלום כשהכוח כולו בידיי. זה היה החלום הצלול הראשון שלי.
• אני קורא לזה סיוטון כי לא קורה לי שום דבר שם למעט תחושת הפחד הזאת שמאיימת לשתק אותי.
החלטתי שהשלום מתחיל בעולמי.
החלטתי שאני אוהב את עצמי ללא תנאים.
החלטתי שאיני שואף להיות מושלם כי אם ש ל ם.
החלטתי להקשיב יותר לקול הפנימי שלי.
החלטתי לנפות מחיי אנשים שאינם רוצים בי כפי שאני.
החלטתי שחיוך אמיתי, כזה עם קמטים סביב העיניים, יקר לי יותר מאלף מילים ריקות.
החלטתי לצמוח מתוך העבר אבל לעולם לא לחיות אותו.
החלטתי לזכור בכל יום ויום ל נ ש ו ם !!!
