הרהורים מהקומה השלישית

מדוע כ"כ הרבה גברים מתקשים להתחיל עם אישה? מה מונע בעדם ליצור קשר עם כל אישה שמוצאת חן בעיניהם?

התשובה כמובן היא פחד. פחד מכישלון, מדחייה. איש מאיתנו לא אוהב להרגיש דחוי, לא רצוי. זה פוגע באגו, בדימוי העצמי וגם בתדמית, בין האישית ובין החברתית.

אולם, מה יקרה אם נהפוך את זווית ההסתכלות לזווית חיובית. לא נחפש את השלילי של מה אם פנייתי תידחה, אלא נמצא את החיובי שבהסתכלות הגברית. אנחנו הגברים זכינו כי לנו האקטיביות. בניגוד לנשים שברובן פסיביות וממתינות לגבר שיתחיל איתן לנו יש היכולת לצוד, לפנות לכל אישה אשר מוצאת חן בעינינו. אנחנו היוזמים. אנחנו המכוונים. אמנם לנשים יש יכולת להיות אקטיביות גם מתוך הפסיביות שבהן, כמו למשל ביצירת קשר עין מזמין ובכלל שפת גוף מפתה, לבוש קורץ וכדומה, ועדיין ברוב המקרים נשים תחכנה לגבר שיפעל.

אז נכון יש אחוז קיים שהפניה שלנו תידחה, ועדיין האקטיביות שנפלה בחלקנו, היוזמה, הפעולה, היא מתנה נפלאה שנפלה בצידנו. אל תתביישו לנצל את המתנה הגברית הזאת.

איך הרגשתי יקום שלם מתכופף לעברי,
מתכווץ לכבודי,
נגיש לי,
מוכן ומזומן כמו פרח יפיפה
שכל משאלתו שאקטוף אותו,
אחזיק בו,
אתענג על יופיו,
אשתכר מריחו,
ואשתף אותו איתך,
הנכונה לי-
האצילה בנשים.

והנה אצה לו הדרך,
סוב נסוב לו ההר,
כפתיל מפותל,
המתפתל סביב גופו,
כרוך כנחש המנחש יומו,
בין לילות וכוכבים,
ערבים ושקיעה,
עורבים מצווחים- שתיקה.

דממת החול האדום,
המדמם פצעיו,
הנספג אט-אט,
כספוג המייחל להיסחט,
להילחץ החוצה,
להקיא תוכו לתוך קדירה מבעבעת,
על אש קטנה ומלחכת,
לוחשת,
נשרפת,
ומולידה שרף חדש,
המתחדש בכתר זהב,
משובץ קוצים ותיל,
מגודר סביב מצחו.

אנשים עשויים זהב, מילים מצלצלות ככסף. היהלום זקוק לליטוש, עריסתו בטן האדמה.
גם שביל פתלתל, בסופו של גרגר, כובש את ההר. לאט אבל בטוח, גם גחלים לוחשות תכנענה.
הכל מתחיל מהראש, רק מהיכן נגמר הסוף? להצית את הדמיון, משל היה בדל מציאות.
לגעת בה ולא לגעת, אלה השנים שעושות את ההבדל. עין בעין, גבר באישה.
להתכרבל בתוכה, להתערסל בבטנה. הייתי רוצח את השעון, עבור כמה דקות של שקט.

כן, אני רווק. וכן, נמאס לי להתנצל על זה. אני יודע, החיים הולכים קדימה, ואני יודע שאני לא נעשה צעיר יותר, ועדיין זה לא ממש אכפת לי. אני רווק וטוב לי. נקודה. ואם זה לא מספיק ברור אז סימן קריאה. יש לי את כל השקט והשלווה שבעולם ולזה כידוע פשוט אין מחיר. אז אני אולי אגו מניאק שאכפת לו רק מעצמו אבל ככה אני אוהב אותי. אין לי אפילו טיפה בודדה של חשק להשתעבד כל חיי לילדים, וכן שמעתי כבר אלף פעם כמה שהם מתוקים...

אז אולי פעם אחת ולתמיד נעשה עסק, תהיו לכם מאושרים שם עם הילדים והאישה, המשפחה והמטלות, ואני אהיה שמח בחלקי ובחלקת האלהים הקטנה שלי, שט להנאתי על רפסודה בים השקט, השלווה והרוגע, ושכל מה שיטריד את מנוחתי יישאר מה עשו מכבי?!

החיים כמו טירה כבירה עתירת דלתות וחלונות. כל דלת היא שער בפני עצמו. לעיתים למשהו חדש לעיתים למשהו ישן. לעיתים למוכר ולעיתים לזר. לא פעם נגלה שהמוכר הוא זר, והזר הוא המוכר, אבל זה כבר עסק אחר. כל שער טומן בחובו עולם מלא, ורבים הם השערים שייוותרו עלומים כל חיינו. מי מאיתנו לא ניסה לפתוח בדרך זו או אחרת את שער האהבה, שער הפרנסה, שער הרחמים, שער החן והיופי, שער החסד, שער הדמעות, שער החלומות וכיוצא בהם.

לכל יממה יש שעה ולה מפתח מיוחד שאיתו ניתן לפתוח את השער. אמנם המפתח יכול להיכנס בכל שעה, אבל לא תמיד יצליח לפתוח את השער. ברוב הזמן השערים נעולים. בריח להם ואין יוצא ואין בא. יש את אותו רגע נכון שבו שער נפתח לרווחה והדרך נפרשת לפנינו. אותו רגע נכון ומדויק בו צריך לסובב את המפתח. במידה וזכית ושערי הטירה נענו לניסיונותיך, סימן בדבר שעשית משהו נכון בכל זאת.

חצי שנה ללא עישון!

הרהורים

מטבע-
לכל מטבע שלושה צדדים: הצד שלי, הצד שלך והאמת.

האס-
כשמערבבים חפיסת קלפים בכל פעם עולה קלף אחר. כשהמזל משחק הקלף הנכון עולה. כשהמזל בוגד מערבבים שוב ושוב את החפיסה. מתישהו יעלה ויבוא האס.

איזהו עקשן?- נזרק מהדלת חוזר מהחלון.

צב ללא בית-
פעם חשבתי על שבלולים ועל צבים וכמה שנוח להם להיות ככה מוגנים בתוך קונכייה ושריון. מעניין אם הייתי חולץ צב מתוך ביתו, בצורה מטפורית כמובן, איך הוא היה נראה ללא כל המחיצות

כיבו את הלמפה
מתישהו פיני הפסיק להקשיב לעצמו ועבר להקשיב לעיתונאים אז גם נגמר לו מהלאמפה. נקווה שלא נבכה על כך בעתיד. (הרהור של אוהד מכבי)

המוזה התחפשה לשבלול ולך תשכנע אותה לצאת.

שאלה לאלהים: אם כבר ננעלת על בריטני לא יכולת לפחות להתפשר על ספירס??

:-/

בין הסדקים, מחלחל ונספג מתחת לאדמה, מתוך השקט המובס יעלה ויחל מבעבע, תוסס, שוקק.

אט-אט מתגבר ומתמלא חיות, מתגאה ומתנפח, עד שמפכה, פורץ לאוויר העולם, מבושל, מעלה ניחוח, טרי ומגרה.

קורע צוהר, מראה פניו ארשת הוד, מגבעת לו רחבת שוליים, ותחתיה עיניו החודרות, מנפצות את חלונות הנשמה, רסיסים-רסיסים, שברים-שברים, פירורים-פירורים.

אז יסעיר הרוח, יחולל הסופה, יאחה מחדש דרך ריקוד ניצחון סוער, מדביק, סוחף, מרטיט לב.