הרהורים מהקומה השלישית

דמותה בחלונה משתקפת, עיניה כמהות, סוקרות למרחוק, בשערה סיכת זהב נעוצה, בזווית עיניה מבצבצת דמעתה- פעם היא אישה.

צמתה קלועה כחלת שבת, מזכירה לי אותו ילד בבית מואר בנרות המסורת, באותם ערבי שבת בין הערביים- פעם היא ברה.

שמלת החלומות לה, לבנה כפני המלאכים, מאירה כחמה, שובל לה, כולו אומר תפארת ביום חגה- פעם היא כלה.

סביב ראשה הילה קורנת, שבירה, עדינה, כמו פרפר היא מכונפת, נועצת ציפורניה ואחר לוחשת- פעם אני פייה.

בטירת אגדות על שטיח מרצפות שחורות ולבנות, יושבת, מתבוננת וספק שואלת: ראי ראי שעל הקיר מי הכי יפה בכל העיר?!- פעם היא מכשפה.

מלבושה מכסה טפח אולם חושף טפחיים, מחשופה נדיב, עמוק, מחורץ, מתפאר בשדיים. בשפתיה האודם, על אצבעותיה משוח הלק- פעם היא זונה.

מהלכת על ברכיה, חמוקיה מודגשים, עכוזיה מסומנים באותו סומק עז של רוח סורר, צווארה מהודק באות- פעם היא כלבה.

האיש שבחושך
בורא אותיות מזהב
סופר מילים מנחושת
דוחס לצורות מלבנים וריבועים
יוצק משמעויות בחרכים
מזריק תכנים ישר לווריד
מפריח לעננים בועות מסבון
שקרים ואמיתות דמויות במסכה
חלולים חלולים נבובים נבובים
מושך בענף הוזה בהקיץ
מוריד מטה רצונות של מעלה
נושך שפתיו מקלף בציפורניו
מפסל בדמותה את אשת חייו

למשוח במכחול צבעים על בד, ירוק של עץ, כחול של ים, אדום של דם. להבליט בית מואר בתוך העלטה, בין פנסי הרחוב שכאילו היה שם תמיד. לטשטש את הפגמים, להסוות את הכתמים. להדגיש את היופי הפראי של הליל המושחר, בין יללות התן, לאורו החלבי של הסהר, דרך עיניה הרומנטיות של נערה שטרם אבד תומה. לצבוע באצבעות חשופות, צבעים של דמיון. ניגוד של בית חם על רקע רחוב קר, בלילה מוכסף, המנצנץ דרכו דרך אישוניה המורחבים של נערה פתיה, שעה המתינה בחלונה לאותו רומיאו בחיר ליבה.

יוגו הקטן יצא לטייל ומאז נעלמו עקבותיו...

התוכלו לגלות ילדים היכן מסתתר יוגו?

בין הפותרים נכונה יוגרל תיק צד.

התעטפתי שקט, חלומות בשחור-לבן,
דברתי בלי הפסקה שתיקה של שנים.
צללתי במים, שקעתי כאבן,
נחתי על קרקעית, לא נאבקתי במערבולת.
נדמתי, כמו הזמנתי, או-אז הפכתי מפיתיון למלכודת.
צבעתי פניי צבעים עזים, שלל גוונים:
צבע שמח ליום חג,
וצבע קודר ליום אבל,
צבע אפור ליום של סתם,
וצבע חום לסתם כשחם.
בין דלת שנפתחת לדלת שנסגרת,
יש כמה רגעים של הפקת לקחים.
בין יום של קיץ ליום של חורף,
עובר איזה ענן בסביבה.
בין האהבה שלי לאהבה שלה,
תהום פעורה.

ישנם כמה תאריכים קלנדריים פומביים בהם כולם פוצחים במקהלה אחת, לא בהכרח בקולו של הזמיר, מכוונים בידי מנצח דמיוני המנופף בידיו במרץ רב, ופועלים בסינכרוניזציה הרמונית מתוזמרת היטב, בצורה דומה ובאופן כמעט שווה. ברגע זה כמשל מפציע תור הברכות והאיחולים שהמילים שנה, טובה, ראש, זנב ודבש נסחרות בו בראשי חוצות ובשווקים בפי כל פה; הכתרות האישים שעשו לנו את זה במגוון התחומים מעולם הדיבור דרך עולם היצירה והעשייה וכלה בעולם הרגש; המלכות מלכים, האלהה והאללה של דמויות אנושיות לחלוטין הן לדבר שאין תימה בו.

מכיוון שבכל מקום בו נוצרת התקהלות אני נוהג להימלט ממנו בעודו צעיר, החלטתי השנה לא לפרוש מן הציבור, לשנות אורחותיי הקלוקלים, להלך בין הבריות ולבחור באלן קאר, אבי השיטה הקלה להפסקת עישון, למי שלא עקב אחר הפרקים האחרונים, שפרץ לחיי ממש על קו סיומה של השנה העברית המסתיימת עלינו לטובה, וכבש ללא עוררין את הפסגה בעומק ובמשמעות השינוי שלו עליי.

אני ארחיק לכת עוד מעט ואף אברך את כולנו בשנה טובה, בסימן ראש, בטעם דבש, ובריח הקינמון.

יום אחד אהיה אני, ועד אז אתלבש, אתעטף, אתעופף ואצרח, מקצה העולם עד קצהו, עד מקום האור הגדול, הזוהר.

צרחה טבעתית, גלים גלים, מהדהדת, מקפיאת דם, מחרידה את השקט, את הדממה. מעירה- בעיקר אותי!

בעיניים מרצדות דרך חלונות הרכבת, מביט בעצמי פרוש על מסילת חיי, עומד איתן מולה, באה לקראתי, משקשקת דקות בנאמנות מופתית, מחשבת בזמן עבר את עתידי.

טרם צרחתי, טרם התעוררתי, טרם החלמתי, רק חלמתי, פשטתי ידיי ועפתי. אז ביקשתי להתרסק ולקום ושוב לצמוח, לחרב הכל רק כדי לבנות מהתחלה.

אני יודע שזה כבר הפוסט השלישי שלי ברצף שעוסק בנושא העישון אבל כנראה שעדיין לא נרגעתי לחלוטין מהעניין. סוף סוף לא בכל יום קם אדם וזורק לפח התמכרות של 20 שנה.

הפחד הגדול ביותר של המעשן הוא חבלי הגמילה, הייסורים שבגעגוע, המבטים המקנאים בכל מעשן, ההרגשה של לו רק יכולתי. החשש הזה מפני הזיעה הקרה באמצע הלילה, המחשבות הלא סדורות, המכאיבות, המסרסות כל ניסיון לשלווה...את הפחד הזה לקחתי וקימטתי ביד אחת, השלכתי לפח, נגמלתי עם חיוך מהרגע הראשון. לא האמנתי שזה יהיה כל כך קל. שאלתי את עצמי: רגע! איפה הקאץ'?! מתי זה הולך ליפול עליי ומהיכן תבוא לי הסטירה...? אבל היא לא באה, להיפך. המחשבה החדה והברורה בראשי היא "אני יכול אבל אני לא רוצה" ולא להיפך. ההנאה מהגמילה היא מהרגע הראשון. התלות הפסיכולוגית, המסרסת, סורסה בעצמה, ניטל עוקצה הימנה. על המעשנים אני מביט בחמלה גמורה. אני יודע, אני הייתי שם. אלן קאר גאון, פשוט גאון.

עם כל יום שעובר זה רק הולך ונעשה יותר קל. אני מתמלא אנרגיות, ערנות בלתי מוסברת. הריאות שלי מלאות אוויר, ואני חש בסיבולת הריאה ההולכת וגוברת אצלי. אני חש שאני יכול לרוץ כמו פעם בלי להתנשף כמו כלב לאחר 20 מטר...אני עולה במדרגות בידיים עמוסות והאוויר אוחח כמה אוויר...איכות חיים שלא תיאמן. קיבלתי בחזרה את האני הישן והטוב, הלא תלותי, החזק, הנקי. ניצחתי כבר בהרבה מלחמות בחיי. איכשהו תמיד ידעתי לדחוף את עצמי לבורות (חשיש ומריחואנה, אל. אס. די, אקסטזי, קוקאין, ניקוטין) אבל תמיד ידעתי איך לצאת משם בלי מכוני גמילה, בלי תרופות, מחוזק יותר, מחוסן יותר. אם הייתי יודע למי אני צריך להודות הייתי מודה, בינתיים אני מודה לעצמי.

היי את/ה!
השולט/ת
כן, כן, את/ה

הביטו שם לעבר קצה האצבעות... אתם רואים אותה? תמירה וגאה, ארוכה ומצחינה, מחייכת בסיפוק מעושן, פורחת לה עם כל שאיפה ושאיפה, מסמיקה עם כל יניקה ויניקה, מתענגת על כל פמפום.

אמרתם לה כבר שלום הבוקר למאסטרית הקטנה, השולטת האמיתית שלכם/ן?!

ניצבת שם במלוא אונה, נציגת חברות הטבק חיה, בועטת ומתעשנת מבין אצבעותיכם/ן, מתכלה בנימוס בריטי ממש מהול בחיוך ניקוטיני, ומכינה את הקרקע לזו שתגיע (כמעט) מייד לאחריה, לשלוט בחייכם, להראות לכולכם מיהו השפוט האמיתי!!!