לפני 15 שנים. 14 בספטמבר 2009 בשעה 14:21
יום אחד אהיה אני, ועד אז אתלבש, אתעטף, אתעופף ואצרח, מקצה העולם עד קצהו, עד מקום האור הגדול, הזוהר.
צרחה טבעתית, גלים גלים, מהדהדת, מקפיאת דם, מחרידה את השקט, את הדממה. מעירה- בעיקר אותי!
בעיניים מרצדות דרך חלונות הרכבת, מביט בעצמי פרוש על מסילת חיי, עומד איתן מולה, באה לקראתי, משקשקת דקות בנאמנות מופתית, מחשבת בזמן עבר את עתידי.
טרם צרחתי, טרם התעוררתי, טרם החלמתי, רק חלמתי, פשטתי ידיי ועפתי. אז ביקשתי להתרסק ולקום ושוב לצמוח, לחרב הכל רק כדי לבנות מהתחלה.
