הרהורים מהקומה השלישית

אני יודע שזה כבר הפוסט השלישי שלי ברצף שעוסק בנושא העישון אבל כנראה שעדיין לא נרגעתי לחלוטין מהעניין. סוף סוף לא בכל יום קם אדם וזורק לפח התמכרות של 20 שנה.

הפחד הגדול ביותר של המעשן הוא חבלי הגמילה, הייסורים שבגעגוע, המבטים המקנאים בכל מעשן, ההרגשה של לו רק יכולתי. החשש הזה מפני הזיעה הקרה באמצע הלילה, המחשבות הלא סדורות, המכאיבות, המסרסות כל ניסיון לשלווה...את הפחד הזה לקחתי וקימטתי ביד אחת, השלכתי לפח, נגמלתי עם חיוך מהרגע הראשון. לא האמנתי שזה יהיה כל כך קל. שאלתי את עצמי: רגע! איפה הקאץ'?! מתי זה הולך ליפול עליי ומהיכן תבוא לי הסטירה...? אבל היא לא באה, להיפך. המחשבה החדה והברורה בראשי היא "אני יכול אבל אני לא רוצה" ולא להיפך. ההנאה מהגמילה היא מהרגע הראשון. התלות הפסיכולוגית, המסרסת, סורסה בעצמה, ניטל עוקצה הימנה. על המעשנים אני מביט בחמלה גמורה. אני יודע, אני הייתי שם. אלן קאר גאון, פשוט גאון.

עם כל יום שעובר זה רק הולך ונעשה יותר קל. אני מתמלא אנרגיות, ערנות בלתי מוסברת. הריאות שלי מלאות אוויר, ואני חש בסיבולת הריאה ההולכת וגוברת אצלי. אני חש שאני יכול לרוץ כמו פעם בלי להתנשף כמו כלב לאחר 20 מטר...אני עולה במדרגות בידיים עמוסות והאוויר אוחח כמה אוויר...איכות חיים שלא תיאמן. קיבלתי בחזרה את האני הישן והטוב, הלא תלותי, החזק, הנקי. ניצחתי כבר בהרבה מלחמות בחיי. איכשהו תמיד ידעתי לדחוף את עצמי לבורות (חשיש ומריחואנה, אל. אס. די, אקסטזי, קוקאין, ניקוטין) אבל תמיד ידעתי איך לצאת משם בלי מכוני גמילה, בלי תרופות, מחוזק יותר, מחוסן יותר. אם הייתי יודע למי אני צריך להודות הייתי מודה, בינתיים אני מודה לעצמי.