הרהורים מהקומה השלישית

דמותה בחלונה משתקפת, עיניה כמהות, סוקרות למרחוק, בשערה סיכת זהב נעוצה, בזווית עיניה מבצבצת דמעתה- פעם היא אישה.

צמתה קלועה כחלת שבת, מזכירה לי אותו ילד בבית מואר בנרות המסורת, באותם ערבי שבת בין הערביים- פעם היא ברה.

שמלת החלומות לה, לבנה כפני המלאכים, מאירה כחמה, שובל לה, כולו אומר תפארת ביום חגה- פעם היא כלה.

סביב ראשה הילה קורנת, שבירה, עדינה, כמו פרפר היא מכונפת, נועצת ציפורניה ואחר לוחשת- פעם אני פייה.

בטירת אגדות על שטיח מרצפות שחורות ולבנות, יושבת, מתבוננת וספק שואלת: ראי ראי שעל הקיר מי הכי יפה בכל העיר?!- פעם היא מכשפה.

מלבושה מכסה טפח אולם חושף טפחיים, מחשופה נדיב, עמוק, מחורץ, מתפאר בשדיים. בשפתיה האודם, על אצבעותיה משוח הלק- פעם היא זונה.

מהלכת על ברכיה, חמוקיה מודגשים, עכוזיה מסומנים באותו סומק עז של רוח סורר, צווארה מהודק באות- פעם היא כלבה.