הרהורים מהקומה השלישית

אחרי 20 שנה מפויחות בהן עישנתי את עצמי לדעת, נתקלתי בסרטו של אלן קאר "הדרך הקלה להפסיק לעשן". לסרט יש גרסת ספר קודמת לו ומושקעת אף יותר. אמנם לא קראתי את הספר אבל די היה לי בשעה של הסרט הנ"ל על מנת להפנים את המסר ופשוט להפסיק לעשן, ובקלות!

מומלץ בחום לכל מי שקצה נפשו בעישון


הדרך הקלה להפסיק לעשן - אלן קאר
Allen Carr - Easyway To Stop Smoking

ראיתי בירח את השתקפות עינייך,
דרך מרחק הדרך והתרבויות,
אי שם בארץ ללא אבות.
האור שחזר אליי בוהק ומסנוור,
מעט נוגה הרבה מתגעגע.

דמיינתי אותך מביטה בו כעת ,
יחד איתי,
שרועה על מפתן ליבי,
לוחשת, מפללת ויודעת,
שהיכן שלא נהיה,
הירח הוא אותו ירח.

ציוויתי לך מלאכים לארץ רחוקה,
הצבתי לך שומרים כתר לראשך,
פיזרתי חיילים מגנים לליבך.
רק לזמן נכנעתי,
לא יכולתי להביס את תקתוק השעון,
המסרב בגאון להחיש מחוגיו.

ניחוח אישה בקדרה המהבילה, נרקחת אט אט, מתערטלת מבגדיה, מקלפת מחיצותיה ונשכבת עירומה. מתפתלת ושורטת, מייללת ומלטפת, מתמכרת למגעו. משותקת, כמו קפא דמה בציוויו, שם בין ידיו, כמו ילדה קטנה שהולכת לאיבוד בשביל הלא מסומן, רק האור בקצהו כמו מסמן נתיבו. מטושטש ולא ברור הוא האור, ומעליו הוא ממתין לה, מרחפת דמותו, משתקפת בהילה, צופה בה בעודה מגששת דרכה, לומדת באפילה את הדרך לליבו. פסע ועוד פסע גמאה בתשוקתה, צעד אחר צעד מובלת מרצונה, מחשבת את הרגע בו תיפול לרגליו.

סתיו- שלכת. הטבע מתפשט מבגדיו.
חורף- התכסות. קור, גשם ורוח גורמים לנו להתלבשות.
אביב- פריחה. צמיחה ולבלוב. הטבע מתלבש בבגדיו המפוארים.
קיץ- התפשטות. השמש היוקדת, החום גורם לנו להתערטלות.

המאפיינים הטבעיים כרוכים בצמיחה והתחדשות ולאחריה תבוא הקמילה וההתפשטות. המחזור הוא מעגלי ונשנה. הטבע הוא אנחנו ואנחנו הוא הטבע. ניתן לזהות דפוסי התנהגות דומים לאלה גם בתוך מערכות יחסים בהם יש צמיחה ולבלוב עד לשיא שלאחריו באה הקמילה, ההתנוונות. מעטים אלה היודעים להמשיך לייצר צמיחה לאחר שלב הקמילה. הצורך הטבעי שלנו הוא ללכת הלאה למשהו חדש, מרענן, כזה שיחזיר לנו את ההתרגשות שבלבלוב. ניתן לראות שבטבע קיימת הצמיחה, ההתלבשות ולאחריה תבוא ההתפשטות. כן ניתן לראות את דפוס ההתנהגות הנ"ל בתוך חיי האדם גופו המורכבים משלבי הילדות- נערות- בגרות- זקנה. וכך אנו וגופנו משמשים דגם בזעיר אנפין לתיאוריה המוצעת.

בקבלה יש משמעות נסתרת למושגים התפשטות והתלבשות:

התפשטות- אור היוצא מכלל מאציל ובא לבחינת נאצל מכונה בשם ''התפשטות'' האור. ובאמת האור העליון אינו מתפעל משום זה, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון חסר, אלא על שם קבלת הנאצל מכנים אותו כן. (תע''ס חלק א'). היינו האור העליון המתפשט לנאצל. אבל צריכים להבין בה, שהיא המשכה מבחינת הרצון שבנאצל ההוא, שממשיך אליו את ''התפשטות'' האור העליון לפי מדת ההשתוקקות שבו, ואין המדרגה נגמרת, אלא בב' בחינות התפשטות של אור א''ס, כמ''ש בערך התפשטות ב'. (תע''ס חלק ג').

יוצא מכאן שהאור הוא אינסופי, נצחי. אין הוא גורע במאום מעוצמת מקור האור אלא רק משפיע על המואר מכוחו. עוצמת ההשפעה נעוצה במידת הרצון הפרטי-האישי באור הנצחי.

התלבשות- כל אור צריך להתלבש בכלי ואין אור בלי כלי. עיין ערך ''דרך מעבר''. (תע''ס חלק ג').

יוצא מכאן שהאור זקוק לכלי, לגוף. הוא אינו עומד בחלל ריק, בואקום, אלא הוא מבקש להתעטף בגוף ולמלא אותו. כמובן שהגוף, הכלי הם כלים רוחניים כי הרי האור והשפע רוחניים אף הם.

ניתן לראות שבחכמת הנסתר, בניגוד לסדר שבטבע, ההתפשטות קודמת להתלבשות*. אולם, כמו בטבע, ההתפשטות וההתלבשות כרוכים אלה באלה. האור מתפשט מהמקור ומתלבש על הכלי החפץ בו. השלבים בנויים זה אחר זה אך תלויים זה בזה בבחינת שרשרת או חוליות לינאריות.

*ניתן כמובן לומר כי התפשטות האור המוצגת בחכמת הנסתר היא התפשטות מלשון התרחבות. האור הרי לא מופשט ממקורו אלא מתרחב ממנו ומתפשט הלאה. ועדיין, למרות שגוף המקור לא מתפשט אלא מרחיב עצמו, הרי שניתן לראות בדבר גם התפשטות, כי הרי האור מבקש כלי חדש להתלבש בו ולהתרחב אליו.

אם נתחכם נטען שכדי להצמיח משהו חדש צריך להתפשט מהישן ראשונה. ולכן ההתפשטות תקדם להתלבשות. אבל לעניות דעתי, הסדר הטבעי והברור דורש צמיחה ולבוש ורק לאחריו קמילה והתפשטות. כמו כן, אין כאן לטעמי, את שאלת הביצה והתרנגולת.

בתוך קפליו של יום מסתתרת השמש זהובת הקרניים, וחיוכה כמו לקוח מסיפור דמיוני שהזמין המוח. נוח לה שם בין הקפלים להסתר מעין כל, למרות שמעת לעת היא שולחת אחת מקרניה, כאילו להזכיר שהיא קיימת, כאילו ששכחתי דבר חיותה. ואין די במילה כדי לפרש את הסמל, ואין די בטיפה כדי להכיל את האגם, כמו שאין די בזרד לייבש את הביצה, כשם שלא די בצפרדע בודדת כדי להמליך את הנרקיס. וכשיבוא הסהר היא תליט קרניה בין ידיה, כמו חפצה היא להיעלם. אולם, זוהר על קו-רקיע לא נספג בקלות, וכך, מיוסרת בחיוכה, תשרוט כדי שתפצע, בדם אצבעותיה תיילל שירתה.

להגיח כך משום מקום, לצאת בהצהרות של אהבה, להכריז הכרזות, לשקוע בדמיונות, שקול בעיניי להקמת אוהל ארעי, נטול בסיס. כמו שהוקם בחופזה כך ייחרב. אין לו מסד ואין לו טפחות. אין בו השקעה ואין בו מחשבה. מקס' איזה דרקון פתטי שמנסה לרגש את הקצה של השפיץ...אם זה לא היה עצוב הייתי צוחק. משום מה נראה לי שאחייך בכל מקרה. זו הרי נקמתי המתוקה. מי כמוני יודע מה החבילה הזו טומנת...מי כמוני יודע שמה שרואים מכאן לא רואים משם.

אני יותר טיפוס של בניה. אני אוהב יסודות, שורשים. אין לי שום צורך או עניין להכריז הכרזות או לצאת בהצהרות. בטח ובטח לא בשלב שבו אני עדיין חושד, בוחן, מתבונן. כשאני כבר מצהיר על אהבה ניתן לדעת כמה שזה אמיתי ופנימי. אין כאן מס שפתיים בעלמא, דברתי לעולם אינה מן הפה לחוץ. יש למילה שלי כיסוי. אני נותן את יד ימיני על כך.

פה טמונים זרעי ההבדל התהומי בין מי שקרקע מוצקה תחת רגליו. בין מי שלא נבהל מכל משבר. בין מי שלא נשבר מכל מצוק. בין מי שלא בורח, לבין מי שדעותיו והחלטותיו הן שבשבת לתפארת הפינה לחיזוי מזג הרוח. בדקה הזו כך ובדקה שלאחריה אחרת. עלה נידף ברוח שכל משב קל עוקר אותו ממקומו והופכו על פניו. משל הקנה והארז כבר אמרתי?!

אם יש דבר שאין חפצי בו אלה הם אותם אנשים לא יציבים. אני פשוט לא בנוי לזה. ולא, אין לי שום כוונות לנסות להסתגל אליהם. עד כמה שהדברים תלויים בי, והם אכן תלויים בי, אני רוצה להקיף עצמי רק בכאלה שתחת רגלם לא אמצא חול טובעני.

הארי רובץ, גופו דואב, בלשונו מלקק מכאוביו, תחת עץ מגליד פצעיו. הרחק מהלהקה אותה נטש, עד יחלים, עד יאזור שוב כוחו במותניו, עד יוכל לשסע טרפו בניביו, עת תרתיע שאגתו למרחקים.

רק היא, לביאתו, הנאמנה לו, סובבת סביבו מעגלים מעגלים, מגישה לו מזונו, משלימה מחסורו, מלקקת ייסוריו ורובצת, כך לידו, בקרבתו, חשה בטוחה ומוגנת, חרף חולשתו הזמנית.

המלך ירד מכיסאו, רמס כתרו ברגליו.
המלכה פשטה תפארתה, קילפה הודה מעליה.
היועצים נפוצו לכל עבר, השרים לבשו דממה.
לאביר נגמר הסוס, הנסיכה ברחה עם הדרקון.
הטירה הצמיחה עשבים שוטים, דרדרים ומיני עקרבים.
האגם התייבש, מים אין בו.
המכשפה נעלמה, זכר אין לה.
הכישוף הוסר, הקללה הותרה.
האשנב נאטם, בצריח אין שומר.
השמים כבר לא קודרים, למרות שהגשם לא חדל מלרדת.
האדמה הבוצית כיסתה שרידי עקבות, אין יוצא ואין בא.
החלום ננטש, האגדה נחתמה.

ציפור על תיל מבקשת מנוח. שבורת כנף, מורטת נוצה אחר נוצה. מלקטת פירור פה, גרגר שם. מתגברת על המעצורים, מתבגרת עם השנים. כמו יין טוב אך משתבחת, וסודה נצור עימה. כה מרושע הוא העונג, כה מתקתק הוא הכאב. מונה דקות ושעות על השעון שבקיר, גם לזמן יש הפתעות משלו. מבלי משים כמעט ומעדה. ברגע אחרון הבחינה באותו חתול גרגרן שאך מצפה לו לרגע. עיניו ממוקדות, ציפורניו כבר שלופות, כולו אומר הזדמנות. לפעמים כל-כך מתחשק לה ליפול, לצנוח, להתעייף. היא יודעת שמשם אין דרך חזרה...

אין לי צורך במילים גדולות, בסיפורי גבורה, במעשיות, אין לי צורך. אין לי כוח ללכת רק על מנת לחזור, לשקם את מה שנופץ, רק כדי שיהיה לי מה להרוס בשנית. אין לי רצון להביט בחלון, לצייר את האופק, לבודד את אותה נקודה ממוקדת, חסרת הכתובת והפנים, נטולת השם והארשת. אין לי שעה להביט בשקיעה המחזורית, בטבע המקפיד לעטות ולהתערטל במעגליות אין קץ. אין לי יום להמיר בלילה, אין לי מילים לשזור במנגינה, אין לי חוט ולא קצה, ולא די לי ברמזים.
יש לי חלום סדרתי בעל תבנית גדורה. יד אדם לא נגעה בו, רגל אנוש לא פסעה במבואותיו, במשעוליו. רק אני שם בינות לערוץ, טובל במים הזכים של הנחל המפכה, כמו מטהר עצמי לדעת, ממרק עצמי לגעת, מכל אותה טומאה שדבקה בעקביי.