הרהורים מהקומה השלישית

לגנוב לדוב את האוכל, אחר כך להעיר אותו מהשינה, ולבסוף גם להתגרות בו- זה כנראה מעט מוגזם.

צרור ברכות למכבי ת"א על החזרת "הצלחת" לארון הכי מעוטר במדינה!

הקליפה קודמת לפרי. הגולם קודם לפרפר. החלום קודם למציאות. הרעם קודם לברק. המכחול קודם לציור. בציור את חסרה. הגשם שטף את הרחוב, שטף גם אותך, סחף למקומות זרים. הזר קודם למוכר. המוכר מלא געגוע, מלא עד אפס מקום. המקום צר מלהכיל. החלום רחוק מלהתגשם. המחשבה קודמת למילים. המילים הופכות למעשים. המילים חדות מסכין. הסכין חותכת בבשר. השתיקה שווה זהב.

לבשתי קיץ, התפשטתי, נגעתי בה ולא נגעתי. חלמתי דמותה ולא מיששתי. הפרחתי בועות עשן תחבושת לליבי. העליתי באש אותו גזע עץ עליו חקקנו שמות בתמימות של ילדים המשחקים בארגז החול, בתוככי הגן זרוע הידיים המלטפות, העיניים הכמהות, המשתוקקות לנגיעת הבוסר הראשונה.

לבשתי חורף, התלבשתי. צרחתי את השקט, לא משתי. קפאתי בשכבי, נמסתי בקומי. חלחלתי הלאה בין הסדקים, דרך קירות או בכלל חומות. דרך גדר האבנים המפריד בינינו לרחוב השוקק. שם פסעת בבואך ובלכתך על אותה מדרכה המודדת תנועתך בשקט, האוצרת בקרבה סודות אהבתנו.

ע"מ להשיג משהו צריך לעמול עבורו. ע"מ לראות תוצאות נדרשת סבלנות ואריכות רוח. אין איזה מטה קסם שהופך את הדברים לנגישים ברגע. כלום לא מתרחש במגע יד אחת. הכל תהליכי, נבנה, צומח. מה שאומר בעצם, שאין בחיינו קסמים של ממש...

אין קסמים או שהקסם מועתק למקום אחר. כדי להגיע, כמשל, לרעיון גופו, נדרש הבזק של רגע, זיק מוחי, שמשום מה לרוב אנו נוטים לראות בו (אם בכלל) דבר של מה בכך. לפעמים הקסם הוא בעבודה לעיתים קשה אם בסבלנות הנדרשת להשגת התוצאה, שלרוב מלמדת על דבקות במטרה עד להשגת התוצאה הרצויה.

את הלב השארתי אצלך את הגוף נתתי לה...

השבוע הייתי משפחתי כמו שלא הייתי שנים רבות. אולי זה הגיל שזורק בי מסימניו, אולי הידיעה שאנחנו לא נחיה פה לנצח, שבאיזשהו מקום אני מבזבז שעות יקרות שבעתיד אוכל רק להתחרט עליהם, כי ככה זה כשאת מה שנגמר לא ניתן להשיב. למרות הפערים בינינו, שכנראה לעולם כבר לא נדביק, חיפשתי בעיניים מפוקחות דווקא את הדומה. אולי סוף-סוף למדתי לשים את השונה בצד לכמה רגעים....

הוריי שייכים ל"עולם הישן". אנשים יקרים של אמונה ומצוות. אני, מעברו השני של המתרס, ממוקם באמצעיתו של ה"עולם החדש" ורק אלהים יודע כמה זמן לקח לי למצוא מושבי בעולם הזה. חלק מהמקומות הגמשתי, את החלק האחר כופפתי, ומלא מעט פשוט סלדתי.
זה היה לא פשוט לאלף את השורשים לחשוב אחרת, ללמוד שהמים שאתה יונק לפעמים משנים טעמם. אולם בסוף, זה אפילו קשה עוד יותר להבין שפעמים השורשים פשוט צדקו...

הוריי עברו דירה לפחות חמש פעמים מאז שאני עומד על זכרוני, ועדיין, אחרי כל הגלגולים, הם גרים היום בדיוק מול שני הבניינים הגדולים שהיו נוף ילדותי. ככה מצאתי עצמי אחר סעודת החג, מטייל בין שני הבניינים הגדולים עמוסי הזיכרונות, רואה איך שינו לי את ההיסטוריה והשמות...

מי שראה פעם ארכיאולוג בפעולה יודע על מה אני מדבר. מדובר במלאכה עדינה ומורכבת עד כדי שימוש במברשות עדינות להסרת החול ואבק הזמן על מנת לא לפגוע חלילה בממצא הדומם. כל פיסה, כל שבר, כל קו, כל אות, יכולים לשנות תמונה היסטורית שלמה.

לפעמים כשאני משליך את התמונה הזו על המציאות היומיומית, אני מהרהר כמה פעמים במהלך חיינו אנו "חופרים" בלב של השני, לרוב בידיים גסות. מקלפים שכבות בפראות. שוכחים את הרוך, את העדינות, את המברשת הדקה. האמנות האמיתית היא לקלף את הקליפה אבל להשאיר את הפרי שלם. הארכיאולוג שניגש לחרס דומם, לכתובת קדומה, למבנה ארכאי, נוהג בו בכפפות משי, במברשת עדינה, מסיר אט-אט את לוט העבר מעל פניו, ואילו אנו ניגשים ללב האחר במעדר, בקלשון, ביד גסה, בלשון חריפה. בעיניי זה הפרדוקס המושלם.

אין חולשה גדולה מאדם המסתיר את רגשותיו. זהו אדם שיבכר את מעטה הקשיחות על פני האמת הפנימית. אני כמובן שלא מתעלם מהעובדה שבמקרים רבים מדובר בדמויות אטומות שפשוט קשה להן לחוש את הזולת. סוף-סוף אינטליגנציה רגשית היא ערך מוסף, עליון, ובעיניי מקודש. זה לא שאני מטיף פה לרכרוכיות. ממש לא. ועדיין דומה עליי שחשיפת הלב עצומה אלפי מונים מכל שבר חרס שהוא, יהא ערכו ההיסטורי אשר יהא...

הפירמידה של ח`ופו היא הפירמידה הגדולה ביותר בעולם, ונחשבה בשעתה לאחד משבעת פלאי העולם העתיק. היא נבנתה לפני כ-4,500 שנה ואורך כל אחת מצלעות הבסיס שלה 230 מטרים בממוצע. גובה הקודקוד שלה מתנשא לגובה של 147 מטרים.



לא ממש ברור וידוע איך נבנו הפירמידות והועלו כל מיני השערות וספקולציות בנידון. היו אסכולות שכל כך תמהו על העניין עד שהסיקו שחוצנים בנו את הפירמידות או לפחות סייעו בבניה...
כמובן, שתפיסות כאלה יש בהן כדי להתעלם או כדי לא להבין את העולם העתיק שהיו לו שיטות בניה משלו. שיטות סיזיפיות אמנם אך יעילות ולמשך זמן ארוך טווח.

אני רציתי להתייחס דווקא לזהות הבונים ולא לפלא עצמו. שימו לב לתיארוך של החוקרים: 4.500 שנה אחורה בזמן. קרי: 2.500 שנה לפני הספירה בקירוב. בתקופה הנדונה, עם ישראל כלל לא היה קיים. לא כעבדים, לא כשבטים בודדים ובטח שלא כעם. ההתהוות שלנו כעם מתחילה כאלף שנה לפני הספירה, ויציאת מצרים עצמה מתוארכת ל-1.300 שנה לפני הספירה בקירוב. אין מספרים מדויקים ויש חוקרים המאחרים והמקדימים את התקופה. אבל גם המאחרים שבמאחרים מדברים על 1.700 שנה לפה"ס בקירוב, ושוב אין לנו ולפירמידות של ח'ופו כלום במשותף.

בנוסף, יש לנו גם את העדות המקראית שמדברת על בניית פיתום ורעמסס בידי העבדים העבריים. פיתום ורעמסס אלה שתי ערים במצרים העתיקה, וממש אבל ממש לא פירמידות. ככה שגם אליבא דעדות המקרא בני ישראל לא בנו את הפירמידות.
החוקרים מייחסים את הבניה לפועלים שעבדו בשירות המונרכיה הפרעונית. יכול להיות שהיו אלה עבדים מצריים ויכול להיות שמדובר בפועלים ממש שאפילו קיבלו שכר עבור עבודתם. לטובת אסכולה זאת מעיד גם הממצא הדומם (היינו הממצא הארכיאולוגי) בדמות אתר סמוך אשר שימש את הפועלים הבונים.

קיימת ספרות מחקרית ענפה ומאלפת בדיסציפלינת חקר המקרא העוסקת ביציאת מצרים והעושה שימוש בממצאים כתובים ודוממים בני התקופה. כל המתעניין, וכל הרוצה להסיר את לוט התמימות מעל עיניו (למשל יציאת מצרים כאיש אחד בליל אחד ממצרים, שאינו אלא אגדה), מוזמן לגשת לספריות האקדמיות או להירשם לקורס אקדמי בעניין.

חג שמח:-)

היא עומדת בפינה על ברכיה. ראשה מורכן. ממתינה לקול אדונה המצווה אותה ברוגע לשונו לזחול כל הדרך לרגליו. היא עירומה, חשופה בפניו. גם את תחתון החוטיני הדק שלבשה לכבודו הוא תלש בזרוע חזקה והחדיר אותו לפיה, ככה כמו שהוא, ספוג במיצי חשקיה. לצווארה הקולר. מהודק היטב, כרסן, המזכיר לה את מעמדה לפניו. רטט עובר בין ירכיה שעה שהיא מהרהרת בכך...

היא זוחלת לעומת רגליו. נצמדת בשפתיה לנעליו ומודה לו על נכונותו לעשות בה שימוש. היא חשה כיצד אדונה אוחז בשורשי שיערה ומרימה מעלה אליו. הוא אוחז בלוחית הזיהוי הצמודה לקולרה, בוחן אם שינתה את הכיתוב כפי שציווה אותה. ליבה היה שקט. הכיתוב שונה כפי שדרש כבר יומיים קודם למפגש: "אני היהלום שליטש אדוני" נכתב שם. ליבה פעם בחוזקה. על קולרה שלה. לא כלבה. לא שפחה. לא זונה. י-ה-ל-ו-ם !!

היא חשה את מבטיו סוקרים את גופה כסחורה משובחת בחנות יהלומים. חשה את מבטו מתעכב על עכוזיה, חודר את חריץ ישבנה. הוא ציווה אותה לעמוד כשלשונה נושקת לרצפה שלרגליו ועכוזיה מתוחים היטב, פרושים לפניו, מובלטים כפי שאהב. את אצבעותיה ציווה לגלות לו את פי הטבעת...

לאחר דקות מספר של המתנה מתוחה היא שמעה אותו קרב. הוא ידע שבאותן דקות בהן עמדה ללא זיע כפי שציווה אותה, חלפו עשרות הרהורים במוחה על מה שעוד מצפה לה. הוא ניגש לעכוזיה. מלטף את הפתח שאהבה נפשו. מרטיט אותה בנגיעותיו. הוא מורח שמן סביבה וחודר את ישבנה בנר שעווה אדום ועבה. היא חשה את הנר חודר אט-אט עד אמצעיתו, ונעצר שם.

כמה שהוא אהב להקפיד על הזנב. לקח לה זמן להתרגל. בסוף היא התמכרה לעובדה. אדונה הצית את פתיל הנר. היא ידעה למה לצפות. תיכף השעווה תתחיל להינמס לכיוון ירכיה. לשונה נצמדה לרגליו. היא סגדה לרגליו בשקיקה חונקת את טפטופי השעווה על ערוותה, מתמכרת לכאב החטוף שלאחריו המתיקה...

המשך לא יבוא...

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. 'מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית"... היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!
אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.
אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל.
אמרו לו: מפני מה?
אמר להם: כך וכך עשה לי.
אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.
אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'.

(תענית כ ע"א)

באבות דרבי נתן, פרק ארבעים ואחד, א מופיע סוף אחר לאגדה:

אותו היום נכנס רבי שמעון לבית המדרש הגדול שלו ודרש:
לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו, הולך ובא עמהם. דממו הרוחות חוזר הקנה עומד במקומו.
לפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה.
אבל ארז אינו עומד במקומו, אלא כיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.
ומה סופו של ארז? באים עליו סתתין ומסתתין אותו ומסבבין ממנו בתים, והשאר משליכין אותו לאור.
מכאן אמרו יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.