הרהורים מהקומה השלישית

מי שראה פעם ארכיאולוג בפעולה יודע על מה אני מדבר. מדובר במלאכה עדינה ומורכבת עד כדי שימוש במברשות עדינות להסרת החול ואבק הזמן על מנת לא לפגוע חלילה בממצא הדומם. כל פיסה, כל שבר, כל קו, כל אות, יכולים לשנות תמונה היסטורית שלמה.

לפעמים כשאני משליך את התמונה הזו על המציאות היומיומית, אני מהרהר כמה פעמים במהלך חיינו אנו "חופרים" בלב של השני, לרוב בידיים גסות. מקלפים שכבות בפראות. שוכחים את הרוך, את העדינות, את המברשת הדקה. האמנות האמיתית היא לקלף את הקליפה אבל להשאיר את הפרי שלם. הארכיאולוג שניגש לחרס דומם, לכתובת קדומה, למבנה ארכאי, נוהג בו בכפפות משי, במברשת עדינה, מסיר אט-אט את לוט העבר מעל פניו, ואילו אנו ניגשים ללב האחר במעדר, בקלשון, ביד גסה, בלשון חריפה. בעיניי זה הפרדוקס המושלם.

אין חולשה גדולה מאדם המסתיר את רגשותיו. זהו אדם שיבכר את מעטה הקשיחות על פני האמת הפנימית. אני כמובן שלא מתעלם מהעובדה שבמקרים רבים מדובר בדמויות אטומות שפשוט קשה להן לחוש את הזולת. סוף-סוף אינטליגנציה רגשית היא ערך מוסף, עליון, ובעיניי מקודש. זה לא שאני מטיף פה לרכרוכיות. ממש לא. ועדיין דומה עליי שחשיפת הלב עצומה אלפי מונים מכל שבר חרס שהוא, יהא ערכו ההיסטורי אשר יהא...