השבוע הייתי משפחתי כמו שלא הייתי שנים רבות. אולי זה הגיל שזורק בי מסימניו, אולי הידיעה שאנחנו לא נחיה פה לנצח, שבאיזשהו מקום אני מבזבז שעות יקרות שבעתיד אוכל רק להתחרט עליהם, כי ככה זה כשאת מה שנגמר לא ניתן להשיב. למרות הפערים בינינו, שכנראה לעולם כבר לא נדביק, חיפשתי בעיניים מפוקחות דווקא את הדומה. אולי סוף-סוף למדתי לשים את השונה בצד לכמה רגעים....
הוריי שייכים ל"עולם הישן". אנשים יקרים של אמונה ומצוות. אני, מעברו השני של המתרס, ממוקם באמצעיתו של ה"עולם החדש" ורק אלהים יודע כמה זמן לקח לי למצוא מושבי בעולם הזה. חלק מהמקומות הגמשתי, את החלק האחר כופפתי, ומלא מעט פשוט סלדתי.
זה היה לא פשוט לאלף את השורשים לחשוב אחרת, ללמוד שהמים שאתה יונק לפעמים משנים טעמם. אולם בסוף, זה אפילו קשה עוד יותר להבין שפעמים השורשים פשוט צדקו...
הוריי עברו דירה לפחות חמש פעמים מאז שאני עומד על זכרוני, ועדיין, אחרי כל הגלגולים, הם גרים היום בדיוק מול שני הבניינים הגדולים שהיו נוף ילדותי. ככה מצאתי עצמי אחר סעודת החג, מטייל בין שני הבניינים הגדולים עמוסי הזיכרונות, רואה איך שינו לי את ההיסטוריה והשמות...
לפני 15 שנים. 16 באפריל 2009 בשעה 11:07