הרהורים מהקומה השלישית

כובש כל פיסה ופיסה בך, נועץ את דגלי על כל פינה בגופך, מסמן אותך. תולש בידיים חשופות חלקים-חלקים מעורך, מערטל, חושף, מפשיט. חופר במכחול רובד-רובד בנשמתך, מגלה את שורשייך. לומד את פנייך בכל הצורות, מלטף את שדייך בכל האורות, שורט את גופך בכל הצבעים. ואחר אוחז בידך, עירומה כילדה, תמימה כיונה, נרוץ אל הנחל, נמשש חלוקיו. נלמד לדלג מעל למים, כי המהלך עליהם ישקע. נרקוד שם בליבו, כפות רגלנו יחפות, נושקות לא נושקות למימיו. נזדווג בדמות אחת, נטולת מחיצות, חשופת פנים, מעורטלת מסיכות, ונהיה לאחד, שלם, עגול- אני בך ואת בי.

אני להבה, את מתחממת לאורי.
אני שלהבת אש, את הגחל במדורתי.
את ליבך שקפא במרוץ הזמן נטלתי,
הפשרתי, הפכתיו אגם מים חמימים.
המסתי, ואת נוטפת,
זורמת פלגים-פלגים לתוך גופי,
מתמזגת, מתאחדת בנהר ליבי,
ונולדת מחדש לכבודי:
כאישה,
כפייה,
כאהובה,
כשפחה,
את נוצרת לעומתי.
מתלהטת,
מבעבעת,
מעלה אדים-אדים,
מחממת את גופי.

עוטף את ליבך כאתרוג: כורך בפשתן רך, המגונן על הפיטם שחלילה לא יינטל ממנו עוקצו. מניח בעדינות בתיבת כסף מהודרת, פיתוחיה הוד והדר. אוצר את התיבה הנכספת בכספת ליבי, חתומה על סוגר, נעולה על בריח, בין חדרי אהבתי.

שם תשכני, עטופה, מוגנת, מסוככת, נסתרת מעין כל, עד שובי אלייך, שעה תבער גחלתי, עת יגבר עליי יצרי ויוליכני בקצוות ראשי לחזות בך, למלטך מתיבתך,
למשש,
ללטף,
לנשק,
לקרב,
להריח,
להשתכר,
לאהוב!

שומר את הקלפים קרוב לחזה, שחקן פוקר משובח לעולם אינו מגלה את צפונות ליבו. פניו חתומים, עיניו לא יסגירו דבר. אולי האס בחפיסתו, אולי הנמוך שבקלפים. ככה זה כשרוצים לשרוד, בטח ובטח כשרוצים לנצח.

כל מלחמה מורכבת מערכות-מערכות. כל סרט מורכב סצנות-סצנות. גם החיים חולקו תקופות-תקופות, זמנים-זמנים. יש ואתה על האוכף, יש שנפלת ממנו. החכמה תמיד להישאר עם הראש למעלה, כך לימדונו החתולים. לא לאבד את הדרך גם כשהיא אינה סלולה ופניה גבשושיים, סלעיה מוטלים במערום, מאיימים להכשילך, להפילך ארצה. המבט הנכון תמיד באופק, בזריחה. הגו זקוף, גאה. דבר לא עוצר הסרט נע לעולם. מוטב שננוע יחד איתו.

כבולה בשלשלאות, לכודה באמתחתי, לעיניה סדין שחור. מתפתלת, אך אינה מבקשת להימלט. בועטת פנימה צרור רצונותיה, מנפצת החוצה שאריות חשקיה, ואז דוממת, קפואה, מתמסרת. מדגישה איבריה לקראתי, מקבלת עול מרותי, נושאת סגידה על לשונה, לוחשת תפילה על שפתיה. מחדדת חושיה באפילה, כטרף המאזין לטורפו, כקורבן המונח על המזבח. מוותרת, משתחררת, מודעת, נזכרת, כמה זמן המתינה לו, כמה זמן ארב לה.

ולכשתתעורר תביט סביבה, תעכל את האור הפורץ דרך אשנבה, המסנוור אישוניה. תסתגל לרעיון, לפרקי ידיה הכאובות מחוסר הדם הזורם בהם. תשיב נשימתה לאפה, ותראה כי לא קשרתיה כלל, וכבליה לא היו ואינם, חריצי עיניה לא הוסתרו. חופשייה היא כציפור, וכל כבליה על ליבה הונחו. אזוקה בליבה, אסורה בנפשה, עקודה ככדור, מוטלת על מזבח אהבתנו.

דברים טובים מתבשלים על אש קטנה, ואותך אני אבשל אט-אט בחום נמוך עד בינוני, בתוך קדירה גדולה עמוסת תבלינים ואדי מים מבעבעים, מדיפה ריחות ניחוח משכרים. מדי פעם אמהל קורטוב סבלנות, אערבב בכף גדולה של אהבה, אתבשם מהריח, אשאף מלוא ריאותיי ניחוח האישה. אלחש מילות קסם, אפזר מלוא החופן הבטחות ומילים מעודדות. אנחם ואלטף רגע אחרי שאכאיב, ארומם ואגדל רגע אחרי שאשפיל וארמוס.

לכשתבשילי, אני יודע, תהיי כמעדן ערב לחיכי. אניחך לראווה בחלון ליבי, ואתגאה בך: בטעמך, ביופייך, בניחוחך, בקסמך, בתאוותך- אליי!

הוא עשוי זן אחר, קורץ מחומר משובח, כזה שלא פוגשים כל יום. היהלום הלא מלוטש הפך בוהק במרוצת השנים, מנצנץ, מכה בסנוורים, מסמא עיניים, מטמא שפתיים. הילד הסקרן הפך לגבר משופשף, חתול קרבות למוד ניסיון. בעיניו, אותו מבט עמוק וחודרני אשר הבשיל עם השנים לפרי עסיסי, מפתה, מזמין. הילוכו הגאה ראוותני מעט, זקוף, כמי שחש את העולם כולו פרוש לרגליו. מה שהשנים לימדוהו לא יוכלו ליטול הימנו. מה שפיתח בסקרנותו לא יסולא בפז. ברצונו גם השמים יאזינו, בתפילתו גם העבים יתקדרו. למד לכוף, חתר לעוף, בעקשנות אין קץ פילס דרכו. יקיר העליונים מושך חסדו בחוט, מטלטל, מניע, נמזג ברוח, מפליא במידות, דרך האמת דבקה בעקביו.

המילים שלחשת במחציתו של ליל, פרצו אל חלומותיי, הונחו למרגלותיי, שימשו הדום. ערגו למענה, פיללו לקשב, ללב שיכיל, שיאמר לך שאת אש הלהבה, שם בריקוד הנשמות הסוער, הם השדון והפייה, האדון והשפחה, שיכורי החלום והמציאות- לא ניתן לכבות, גם במחיר של לב סרבן אחד הירא מכווית אש היצרים. ובו ביום בו יופקד ליבך למשמרת, ישמש כצעצוע בין אצבעותיי, יסור לדברתי, יסגוד למילתי, אדע כי אין מה שיפריד עוד בין האוקיינוס שלי לשלך.

הבטתי הבוקר מטה, לקצה רגליי, וראיתי אותך שם, מצטנפת, מתכרבלת, נאחזת ברצפה, כמו מבקשת בה קרקע מוצקה לטלטלה העזה שאת חשה. הבטתי הבוקר למטה, וראיתי פייה מכונפת מליטה פניה בציפורניה, בנוצותיה. זו הפעם הראשונה בה ראיתי אותך בעירום מולי: מודה בסערת היצר, מתוודה ברטט הכניעה, ספק מבקשת ספק מתחננת למבט סמכותי וקול מוביל אחד, שייטול אותך מקצוות שערך וישליכך פנימה, לתוך מדורת רצונותיו.

הנבטתי הבוקר זרעים של תשוקה, ציוויתי אותך לעמוד לרשותי, לציית, לשרת, להתמסר. לשכוח את העולם שבחוץ ולשקוע בעולמות שבפנים. בינינו. בין קירות של אהבה. בין כתלים של גבר ואישה. בינינו, הייתי לאדון נעלה המחייך בסיפוק את הגאווה.

סביר להניח שלולא השאלה הזו שלה, לא הייתי כותב כלל על הדייט של יום שישי האחרון. כבר במבט ראשון ידעתי שסיפור אהבה וכינורות לא יצמח מכאן, והשאלה היחידה שקיננה בי הייתה לכמה זמן אשאר בדירתה...?

בין כוס יין אחת לעוד שאלת המדוע אינך נשוי עדיין(?) היא כבר השכילה להבין שעניין גדול לא מצאתי בה. או-אז היא פלטה לחלל הסלון את השאלה שעניתי עליה כה הרבה בשליפת מותן ובהיסח הדעת: איזה סוג של אישה אתה מחפש?
שאלתה הופיעה במשבצת ההבנה שיותר מידידות היא כבר לא תשיג, כך שאני מסיק שהיא ביקשה בעצם להניח את נפשה בהסבר ה"לא הטיפוס שלו." אולם דווקא שם הבנתי משהו אחר. אם פעם הייתי עונה כמה חשובה עבורי הכימיה, האינטלקט הגבוה, אשת השיח הפורייה וכמובן המשיכה הפיסית, הפעם הבנתי שזו אחת השאלות היותר מכשילות שניתן להציב בפני המינים.
אני מרשה לעצמי לומר שטעמתי כל מיני סוגי נשים, ועדיין לא מצאתי מתכון של בטח להצלחה לטווח הארוך עם בנות המין היפה. אפילו מרשם שיתבטא באחוזי הסתברות גבוהים לא העליתי בחכתי. הנוסחה שלי: משיכה פיסית + כימיה מנטאלית = סיפור אהבה!- לא תמיד הוכיחה את עצמה כיעילה.

והנה, הפעם עניתי אחרת. סוג...תהיתי בקול...היא יכולה להיות מאוד אינטליגנטית ואטרקטיבית ויחד עם זו קרחון קוטבי במיטה; היא יכולה להיות כוכבת פורנו בחדר המיטות ויחד עם זו אחת שלא תזיז כוס בבית כי לא יאה לה, וכיו"ב. לעומת זו, היא יכולה להיות עממית ופשוטה אבל בעלת לב רחב, מפנקת, תומכת, אחת כזו שאתה יודע שתעשה כמעט הכול עבורך.
סוג...? בשורה התחתונה אני לא הולך לישון עם תעודת הדוקטוראט שלה, ואם ליבה קר גם אלפי ספרי לימוד לא יחממו/יפשירו אותו. לומר שיש לי מתכון או נוסחה, שהצלחה נמדדת בכימיה הדדית ובמשיכה מינית זו פשוט טעות!
יש מי שיקרא לכך התפשרות, אני מבכר לקרוא לכך התקרבות מפוכחת לעבר גדות המציאות!

ואם לא די בכך, הרי שביני לביני, כשאני מעמיד עצמי בחדר הוידויים הפרטי שלי, אל מול עיניו הבוחנות של "הכומר" האישי-פרטי שלי, אני מודה ומתוודה שגם אני הייתי פוסל את עצמי, אולי אפילו על הסף. משבט הביקורת איש לא יימלט!
ותסמכו עליי, שני קוראיי הנאמנים, שהכומר האישי שלי, הוא-הוא מצפוני, חמור פעמים הרבה ממאה פרחי כמורה, עשרה כמרים מוסמכים ואפיפיור אחד. מילה שלי, את "הכומר" האני שלי לא יתפסו על חם מפתה מינית קטינים חסרי ישע...

ערפל, דמות מטושטשת על גבול הדמדומים, בין האפל למואר, בין הנסתר לגלוי, בין העלום למוכר. השכמתי קום מחופש לשדון, יצאתי ליער לצוד לי פייה, טמנתי מלכודת, הצבתי פח. זממתי ברשת להעלות דמותה, חישבתי להתיר כנפיה השבורות ברוך, לחבוש רגליה, לטפל בה במסירות אין קץ עד תחלים ותוכל לעופף, עת יירפאו כנפיה. אולם בסתר ליבי קיוויתי, אולי פיללתי, כי תבקש בי קן, מקלט לכאביה, מנוח לנפשה, מגן לפחדיה. תבקש להישאר למרות שאינה זקוקה לי עוד, להיוותר ליד אדונה, מושיעה, מצילה, מגינה- חופשייה כציפור, חרף היותה כבולה בשלשלאות...