הרהורים מהקומה השלישית

המילים שלחשת במחציתו של ליל, פרצו אל חלומותיי, הונחו למרגלותיי, שימשו הדום. ערגו למענה, פיללו לקשב, ללב שיכיל, שיאמר לך שאת אש הלהבה, שם בריקוד הנשמות הסוער, הם השדון והפייה, האדון והשפחה, שיכורי החלום והמציאות- לא ניתן לכבות, גם במחיר של לב סרבן אחד הירא מכווית אש היצרים. ובו ביום בו יופקד ליבך למשמרת, ישמש כצעצוע בין אצבעותיי, יסור לדברתי, יסגוד למילתי, אדע כי אין מה שיפריד עוד בין האוקיינוס שלי לשלך.

הבטתי הבוקר מטה, לקצה רגליי, וראיתי אותך שם, מצטנפת, מתכרבלת, נאחזת ברצפה, כמו מבקשת בה קרקע מוצקה לטלטלה העזה שאת חשה. הבטתי הבוקר למטה, וראיתי פייה מכונפת מליטה פניה בציפורניה, בנוצותיה. זו הפעם הראשונה בה ראיתי אותך בעירום מולי: מודה בסערת היצר, מתוודה ברטט הכניעה, ספק מבקשת ספק מתחננת למבט סמכותי וקול מוביל אחד, שייטול אותך מקצוות שערך וישליכך פנימה, לתוך מדורת רצונותיו.

הנבטתי הבוקר זרעים של תשוקה, ציוויתי אותך לעמוד לרשותי, לציית, לשרת, להתמסר. לשכוח את העולם שבחוץ ולשקוע בעולמות שבפנים. בינינו. בין קירות של אהבה. בין כתלים של גבר ואישה. בינינו, הייתי לאדון נעלה המחייך בסיפוק את הגאווה.