לפני 15 שנים. 25 במרץ 2009 בשעה 15:28
כבולה בשלשלאות, לכודה באמתחתי, לעיניה סדין שחור. מתפתלת, אך אינה מבקשת להימלט. בועטת פנימה צרור רצונותיה, מנפצת החוצה שאריות חשקיה, ואז דוממת, קפואה, מתמסרת. מדגישה איבריה לקראתי, מקבלת עול מרותי, נושאת סגידה על לשונה, לוחשת תפילה על שפתיה. מחדדת חושיה באפילה, כטרף המאזין לטורפו, כקורבן המונח על המזבח. מוותרת, משתחררת, מודעת, נזכרת, כמה זמן המתינה לו, כמה זמן ארב לה.
ולכשתתעורר תביט סביבה, תעכל את האור הפורץ דרך אשנבה, המסנוור אישוניה. תסתגל לרעיון, לפרקי ידיה הכאובות מחוסר הדם הזורם בהם. תשיב נשימתה לאפה, ותראה כי לא קשרתיה כלל, וכבליה לא היו ואינם, חריצי עיניה לא הוסתרו. חופשייה היא כציפור, וכל כבליה על ליבה הונחו. אזוקה בליבה, אסורה בנפשה, עקודה ככדור, מוטלת על מזבח אהבתנו.
