הרהורים מהקומה השלישית

ציפור על תיל מבקשת מנוח. שבורת כנף, מורטת נוצה אחר נוצה. מלקטת פירור פה, גרגר שם. מתגברת על המעצורים, מתבגרת עם השנים. כמו יין טוב אך משתבחת, וסודה נצור עימה. כה מרושע הוא העונג, כה מתקתק הוא הכאב. מונה דקות ושעות על השעון שבקיר, גם לזמן יש הפתעות משלו. מבלי משים כמעט ומעדה. ברגע אחרון הבחינה באותו חתול גרגרן שאך מצפה לו לרגע. עיניו ממוקדות, ציפורניו כבר שלופות, כולו אומר הזדמנות. לפעמים כל-כך מתחשק לה ליפול, לצנוח, להתעייף. היא יודעת שמשם אין דרך חזרה...