לפני 15 שנים. 20 ביוני 2009 בשעה 7:29
הארי רובץ, גופו דואב, בלשונו מלקק מכאוביו, תחת עץ מגליד פצעיו. הרחק מהלהקה אותה נטש, עד יחלים, עד יאזור שוב כוחו במותניו, עד יוכל לשסע טרפו בניביו, עת תרתיע שאגתו למרחקים.
רק היא, לביאתו, הנאמנה לו, סובבת סביבו מעגלים מעגלים, מגישה לו מזונו, משלימה מחסורו, מלקקת ייסוריו ורובצת, כך לידו, בקרבתו, חשה בטוחה ומוגנת, חרף חולשתו הזמנית.