להגיח כך משום מקום, לצאת בהצהרות של אהבה, להכריז הכרזות, לשקוע בדמיונות, שקול בעיניי להקמת אוהל ארעי, נטול בסיס. כמו שהוקם בחופזה כך ייחרב. אין לו מסד ואין לו טפחות. אין בו השקעה ואין בו מחשבה. מקס' איזה דרקון פתטי שמנסה לרגש את הקצה של השפיץ...אם זה לא היה עצוב הייתי צוחק. משום מה נראה לי שאחייך בכל מקרה. זו הרי נקמתי המתוקה. מי כמוני יודע מה החבילה הזו טומנת...מי כמוני יודע שמה שרואים מכאן לא רואים משם.
אני יותר טיפוס של בניה. אני אוהב יסודות, שורשים. אין לי שום צורך או עניין להכריז הכרזות או לצאת בהצהרות. בטח ובטח לא בשלב שבו אני עדיין חושד, בוחן, מתבונן. כשאני כבר מצהיר על אהבה ניתן לדעת כמה שזה אמיתי ופנימי. אין כאן מס שפתיים בעלמא, דברתי לעולם אינה מן הפה לחוץ. יש למילה שלי כיסוי. אני נותן את יד ימיני על כך.
פה טמונים זרעי ההבדל התהומי בין מי שקרקע מוצקה תחת רגליו. בין מי שלא נבהל מכל משבר. בין מי שלא נשבר מכל מצוק. בין מי שלא בורח, לבין מי שדעותיו והחלטותיו הן שבשבת לתפארת הפינה לחיזוי מזג הרוח. בדקה הזו כך ובדקה שלאחריה אחרת. עלה נידף ברוח שכל משב קל עוקר אותו ממקומו והופכו על פניו. משל הקנה והארז כבר אמרתי?!
אם יש דבר שאין חפצי בו אלה הם אותם אנשים לא יציבים. אני פשוט לא בנוי לזה. ולא, אין לי שום כוונות לנסות להסתגל אליהם. עד כמה שהדברים תלויים בי, והם אכן תלויים בי, אני רוצה להקיף עצמי רק בכאלה שתחת רגלם לא אמצא חול טובעני.
לפני 15 שנים. 21 ביוני 2009 בשעה 12:53
