הרהורים מהקומה השלישית

נחקק האות על מצחה, כתר תפארתה , כולו אומר כבודה,

בטקס עתיק יומין, ברגל ימין, תלבלב צמיחתה.

שפחת עולם, בקמץ וחולם, מסתמן לו הים כשיא שירתה.

קצף הגל סיבוב הגלגל, בשדה ומגל תקצור דמעתה.

מהודקת צוואר, כאשת האיכר, חולמת על נהר בשעת כביסתה.

מהרהרת יומה, מחשבת עלבונה, אז ביגונה, הטביעה בשכרותה,

עת יבוא ענישתה, בחגורת אהבתה.

גבר חלומה, אימת יומה, כולו תשוקתה, כמיהתה, ערגונה.

עוגן קיומה, לחם יומה, השצף, הרצף מנת חלקה.

הוא העצב והוא הקצב, הוא הריקוד, העידוד, הבידוד.

הוא שאמר והיה עולמה. 

חליפת   תלתליה ממתיקים סודה, מלחשים סיפורה,

מסתודדים, נשענים, מפריחים לשמיים, קן תפילתה.

הכוכב שלי זוהר, מנצנץ דרך רקיע, מבקיע,

מהפנט, ממגנט בהבהובו צבא שמים, נשים ודדים, 

חורץ, קורץ  בשובבות לעברה של היפה בנשים.  

מקרין זוהרו, צורח בחלומו,

משפיע שפע, דרך ורשע, בור ואור ויקר לו.

מסמן שבילים, מתווה דרכים, פסיפס של אבנים.

הכוכב שלי בוהק, מחבק, משתק, גונב את ההצגה.

מסמר הערב, ריקוד החרב על במת השמים רחבת הידיים בהופעת חייו:

מנגן במיתר, פורט ושר, ב מ נ ג י נ ה.

רוקע בעקבו, צוהל סוסו, מוחא בכף, חומק על סף.

מינים ועוגב בדרך אגב, תוף ומחול, בהצגה, בחיי, הקצב מטורף.

הכוכב שלי מתקתק, מתאבק, מסלק,  סובב על צירו.

מתפשט מהרעש, מהלחש, מהנחש,

לובש את השקט, לוחץ על ההדק,

מלטף את הדממה, מנשק את האדמה,

עוד יום שנבלע בהיסטוריה, בהיסטריה.

מתבלט, מתפנק, מרקד,

על רקע ירח מנצנץ, חולץ, מתפשט, מתלבש

ומסנוור.

בחודשים האחרונים החלתי על גופי שינויי תזונה ושדרוג מחשבתי בכל הנוגע לנכנס אל פי ולבא אל קרבי. לא אלאה בכל הפרטים המדוברים* רק אספר שהדגש העיקרי והעדיפות העליונה ניתנת אצלי מאז והלאה לפירות וירקות, בזה הסדר.

הרעיון המרכזי במתודה  מתמקד בהקשבה ישירה לטבע מחד, ובנטישת רוב העצות התזונתיות המובאות לנו חדשות לבקרים על ידי  תזונאים מטעם**מאידך.

בקלות, ללא רעב וללא דיאטה, ואני מדגיש ללא דיאטה, השלתי מעליי 10 ק"ג מיותרים (בממוצע חצי ק"ג בשבוע) והשבתי לגופי חיטובים ששכחתי מקיומם. אני מגדיר עצמי כיום כ"צמחוני למחצה" (כן, יש דבר כזה) ולמרות שאיני נמנע מכלל מאכלי הבשר והחלב והמאכלים המבושלים, הרי שהללו הפכו לחלק שולי בתפריט התזונתי שלי ולא לעיקר שממנו נמשך היתר. למותר לציין שעל מיני מתיקה כולל עוגות ושאר מאפי גלוטן (בעיקר לחמים) אין כלל מה לדבר. מה מתוק יותר מפירות יבשים במידת הצורך?!

כאמור, הפסקתי להקשיב לתזונאים והתחלתי להקשיב לטבע, ברגע שהראשונים קבעו שאסור להפריז באכילת פירות מחשש הסוכר הרב המצוי בהם. אז כן גבירותיי, אני אוכל פירות ללא הבחנה, לא סופר אף קלוריה (ואף תזונאי בשקל ומטעם) והתוצאה ברורה וחדה מול המראה.

קיימים גם סימנים בדבר. כל מאכל הגורם לנו עייפות רבה לאחר אכילתו מעיד בעצמו כמאכל פסול לגוף. העייפות נובעת כתוצאה מניסיונות הגוף לעכל את הפסולת (כן פסולת, פשוט אין לי מילה אחרת!). מירב האנרגיה בגוף מוקדשת לעיכול המזון ואנחנו מוצאים את עצמו עייפים ומותשים. לאחר ניסיונות רבים הגוף עצמו "מתייאש" מהניסיון לעכל את האוכל והתוצאה המתגבשת: צמיגים בצידי הגוף.

שוו בנפשכם מכונית שנגמר לה הדלק. האם היא לא תוכל להניע לאחר שנמלא אותה בדלק? מדוע אנו מתייחסים לגופנו בחוסר כבוד ולמכוניתנו בהדרת כבוד?! האוכל הוא הדלק שלנו. תפקידו למלא אותנו באנרגיה וחיות. הפירות והירקות לא רק שמתעכלים על נקלה ונספגים בגוף, ולא רק שהם מספקים לגוף את כל הויטמינים להם הוא זקוק לתפקוד נורמאלי, הם גם מעניקים לנו זריקת אנרגיה ומרץ.

*כל שחשקה נפשו מוזמן לעיין בספרו מאיר העיניים והמחשבה של אלן קאר: "הדרך הקלה לרדת במשקל."

**בדברים הנ"ל אני מתכוון באופן ישיר לתזונאים השחים באינטרס ברור תחת חסותם של חברות מסוימות. למשל, התזונאית מטעם "מועצת החלב" אפשר לה שלא תדבר בזכות החלב ומוצריו, ותפליא בשבחיו של הסידן המצוי בו, בעוד שחלב זה מיועד לעגלים בלבד וגם זאת רק לתקופת היניקה?!

קיימות מחלוקות רבות לגבי החלב. בעד ונגד מוצגים מכל עבר. אך איני יכול שלא להודות שהימנעותי מגבינות בחודשים האחרונים חוללה פלאים בגזרתי, וכן, גם במצב רוחי.

רץ בתוך מעגל
הקירות חלקים
מחפש את האשנב
תמיד יש אשנב
חייב להיות אשנב
רוצה לצרוח
אבל מרגיש כמו אילם
רוצה לשבור את הכל
אבל אין קרדום בנמצא
מחפש את היש
ומוצא רק את האין
אבל יודע תמיד יודע
שאי שם מסתתר לו האשנב

את ניצבת גאה על ארבעותייך, מתקמרת כחתולה מיוחמת השולפת ציפורניה. מדגישה לקראתי פינות גופך הנסתרות, מתגרה. מפתה. מגרגרת (בהנאה) כמו אומרת: "נראה אותך עכשיו?!"

ואני, למראה גופך הלוחש בשפתו לחישה מזמינה, צופה בדממה, מתמכר לנשימה העמוקה המשיבה את פעימות ליבי. כל שברצוני לחבק אותך, לסוכך עלייך, לגונן מפני הזאבים חורשי המזימה.

גופך חש בשפתיי המתהדקות, בשיניי הנחשפות, הנושכות, הננעצות אט-אט, נוגסות שני נקבים בעורפך.

הערפד שבי מבליח מבין ניביי, עד ידמם עורך, עד שאתרצה למחזה גופך הנחלש, הנכנע, המתמסר...

מי זו קוראת בי בלילה לא לילה, מדפדפת בין מילותיי, נוברת בחדרי ליבי, בין המילה והשיר, בין המשפט לאין חרוז. קוצרת סימניי, לומדת סודותיי, חרש-חרש בלי להותיר אף סימן, אף רמז, גם לא תו, רק סוד מגודר בשתיקתה, המעלה בלחיי חיוך קטנטן מלא סקרנות חתולית.

מי זו חורשת בי, קוטפת שרעפיי, ביום לא יום, בחצרי חסרת הגדר, פרוצת החומה, המסגירה צנעת הווייתי. לוכדת דמיוני, מכווצת יומני לכדי עמוד אחד, ועורקת, אולי לטובת חצר אחרת, מבלי להפוך אבן, מבלי להשאיר עקבות, רק ידיעה מסתורית על זוג עיניים בולשות.

מנת חלקי האופוריה

מנת כוסי לעת ליל בבית המרזח

עת רקדנו בגילופין

עוד ריקוד אחרון ותם

עת סבבנו סביב עצמנו

כמו הבטנו במראה אחת שלמה

היינו שם וכאן ושוב שם

ובטח מחר נשוב ונתגעגע

מביט בעיניים צלולות בשיני הזמן הנוגס, הלועס אט-אט ימים ושנים, לוחות שנה ויומנים.
מביט בסימני הזמן המכלה, המתעד קיומו דרך אספקלריה המשקפת קרחת מתפשטת החולשת כרס המאיימת לפרוץ אל מול קמטים הסוללים דרכם בין תווי פניי- ומסרב להיבהל.
מחבק כל גיל, עוטף כל שנה, רוקד עם כל יום. גלגלי הזמן משקשקים עצמם על מסילת חיינו, צופרים בדרכם אבנים וחולות.
המבוגרים של המחר נראים רחוקים יותר בין נגיסת שעון אחת לרעותה, וטרדות העולם שאך "אתמול" גרמו ליצריי ללהוט ולגלוש, עושות היום רושם של הר געש כבוי, בקול דממה דקה עולם כמנהגו נוהג ואין חדש כבר אמר החכם.
פולש באצבעותיי צנעת גופה, בין ירכיה המזמינות המשמשות רחבת מקדשה, הממיסות מחוגים ושעונים. כשני ילדים ששכחו את הזמן בגן המשחקים שיחקנו כהן ובתולה, הקרבנו קורבנות זימה על בימת המין.

כל פעם שאישה או מישהי
נוגעת את הכביש,
אני נזכר בך, ומרגיש כמו כש...
היית בי.
את ישנה ודאי, ומישהו
נושם אותך עמוק,
ידי אינן ידי האיש ההוא,
ידי המקנאות.


(בית שורף במיוחד מתוך השיר "אף פעם לא תדעי", אלבום "דרכים", מאת ש. ארצי)

"בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה." במדינה שכולה, שכולה טירוף ושידוד, אני כמה לאי של שפיות, לטיפה בים שכולה אומרת נורמטיביות. מלך אמיתי כבר לא נראה כאן ובטח טוב שכך, כי אלה, כדרכם של אלה, תמיד שוכחים את עצמם רגע לאחר שהתיישבו על הכס. את הכתר שלראשם, דרך אגב, הם זוכרים טוב מאוד. על שידוד מערכות בעיקר מדברים כאן, ובעיקר לפני יום הבוחר. זהו הזמן שתמיד יש מי שיזכור שגם אתה קיים, גם אם לא קיבלת ולו אות חיים אחד לרפואה במהלך קדנציה שלמה.

מה אני אגיד בוקה ומבולקה השתררה עד שאפילו האויב השתנה ושינה סדרים, אם כי לא עדיפויות: כך כמשל למד שעדיף לו לתפעל עצמו בשלט רחוק במקום להתפזר לחלקיקי איברים בגרסת "תמות נפשי עם פלשתים" לעניים. זה לא ממש משנה לאותו סרח עודף, שלא תמיד ברור אם הוא אכן עודף, שעל מצחו חקוק "בן מוות" באותיות של קידוש לבנה, ושזו רק שאלה של זמן או מקום או שניהם יחדיו, עד שהיד הארוכה והירוקה של הצבא להגנה תגיע גם אליו. מבחינתם, הוא אמיץ, מבחינתנו- הוא רכז של אשפה ומיץ. הכול שאלה של זווית הסתכלות ומאיזה צד של הגדר- אין גדר- אתה.

"בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" ואני כמה לכמה רגעים בודדים ונדירים גרסת הולנד, שבה החייל הכי קרבי שיש יושב בבר בחולצה פתוחה ושישיית בירות, שגמע או שתגמע, פרושה לפניו...