לפני 13 שנים. 23 באוגוסט 2011 בשעה 17:22
מי זו קוראת בי בלילה לא לילה, מדפדפת בין מילותיי, נוברת בחדרי ליבי, בין המילה והשיר, בין המשפט לאין חרוז. קוצרת סימניי, לומדת סודותיי, חרש-חרש בלי להותיר אף סימן, אף רמז, גם לא תו, רק סוד מגודר בשתיקתה, המעלה בלחיי חיוך קטנטן מלא סקרנות חתולית.
מי זו חורשת בי, קוטפת שרעפיי, ביום לא יום, בחצרי חסרת הגדר, פרוצת החומה, המסגירה צנעת הווייתי. לוכדת דמיוני, מכווצת יומני לכדי עמוד אחד, ועורקת, אולי לטובת חצר אחרת, מבלי להפוך אבן, מבלי להשאיר עקבות, רק ידיעה מסתורית על זוג עיניים בולשות.