הרהורים מהקומה השלישית

את ניצבת גאה על ארבעותייך, מתקמרת כחתולה מיוחמת השולפת ציפורניה. מדגישה לקראתי פינות גופך הנסתרות, מתגרה. מפתה. מגרגרת (בהנאה) כמו אומרת: "נראה אותך עכשיו?!"

ואני, למראה גופך הלוחש בשפתו לחישה מזמינה, צופה בדממה, מתמכר לנשימה העמוקה המשיבה את פעימות ליבי. כל שברצוני לחבק אותך, לסוכך עלייך, לגונן מפני הזאבים חורשי המזימה.

גופך חש בשפתיי המתהדקות, בשיניי הנחשפות, הנושכות, הננעצות אט-אט, נוגסות שני נקבים בעורפך.

הערפד שבי מבליח מבין ניביי, עד ידמם עורך, עד שאתרצה למחזה גופך הנחלש, הנכנע, המתמסר...