|
|
|
התחלתי עשור חדש בסימן ארבעים,
מספר עגול, גדול, אפילו קצת מרשים.
איך שהזמן טס לו, אץ לו, פשוט מדהים.
מאוץ סילוני, טילוני, חלומי, אבק וחול הרים.
אז עברתי לאזור חיוג 04 וחיפשתי מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?!
בסימן ארבעים בערב של גבורות!
יצאתי לחירות דרך קירות!
וכל מה שביקשתי אז אני מבקש גם היום
בריאות,
אהבה,
והרבה סיבות להיות.
שמוליק קראוס, הילד הרע של הרוק הישראלי, הלך הלילה לשתות בפאב של מעלה.
קראוס, לחייך!
באחרית הימים מופע של קסמים, קוסמים על סמים, הזיות ושקרים.
בועה טראנסצנדנטלית, ריקוד טראנס פסיכדלי, לא בא לי לקפוץ עכשיו.
העולם מתפוצץ ומתחיל מבראשית, שוב מחדש, שוב הכל, שיט, שיט, שיט!
פיצוץ חרישי, אנושי, יהפוך כוכב לאבק, לחול וגרגר טחון דק דק.
בראש מתרוצץ האיש הקטן ממצמץ, מפצפץ, את ראש הנחש מרוצץ.
סימפוניה של שוטים, מגידי עתידות, מכשפות, חוזים בכוכבים.
תילי תילים על בוץ בקפה, הקופה רושמת מאני מאני ואין פוצה פה.
סיפורימפו ובלה בלה הכל הולך, נגוז, מתאדה ונעלם,
תיכף נתפוצץ, באש היוקדת, הבוערת, הרושפת, הקור מיותם.
והאיש הקטן צורח כמה שחם לו חם חם, ולמה לא בעצם שאת הכל יכסה פה הים.
כמו אז בבראשית כמו אז בתוהו ובוהו, רק רוח חרישית לוחשת בואו...בואו...
באחרית הימים אגלי זיעה יריחו פחדים, אפוקליפסה עכשיו בשם האלהים.
והאיש הקטן סוף-סוף יחייך חיוך קטנטן, נחת ומרגוע, שלווה על ענן.
אינני זוכר מתי דרכה כף רגלי בקלפי לאחרונה. זה קרה איפשהו לפני כמה מערכות בחירות. אולי שלוש. אולי יותר. אפשר לקרוא לזה ייאוש, גועל נפש, מיאוס אולי אפילו סוג של אנוכיות. אני פשוט רוצה לישון טוב בלילה ולך תישן טוב כשאתה יודע שגם אתה בין אלה שתרמו לכך שעוד מושחת חי על חשבון משלם המיסים כעת. אפילו פיתחתי שיטה שתשאיר אותי חופשי מהצבעה. קראתי לזה "מצביע בדיעבד". בחנתי את המועמדים על סמך הצהרותיהם טרם הבחירות והבטחתי להצביע למי שיקיים את האג'נדה עליה הוא רץ לכנסת בבחירות שיבואו לאחריו. למותר לציין שפשוט אף אחד לא עמד במילתו. כמה קל וכמה פשוט. יכולתי להמשיך עם השיטה הנ"ל לנצח אבל הגיע לי הביבי עד כאן. אני פשוט לא יכול יותר. חייבים להחליף את הראש הזה וכמה שיותר מהר יותר טוב.
בתחילה חשבתי לשים פעמיי לכיוון ההצבעה המסורתית שלי בימים שבהם עוד נטלתי חלק בבחירות סרות הטעם האלה, הלוא היא מפלגת העבודה. האמנתי באמת ובתמים שהמפלגה הזו יכולה לעשות את השינוי ולבעוט לביבי בישבנו עד למסדרונות האופוזיציה. כשקרבתי את זכוכית המגדלת שלי הבנתי די מהר שהסיכוי לכך אפסי. לא רק שמפלגת העבודה היא לא ברירת המחדל של הרוב המוחלט, היא גם עומדת בשורה אחת עם מפלגה נוספת בראשות לפיד- שלא ממש ברור לי מה הלפיד שלו הולך להאיר מלבד עוד תבוסה בבחירות- שמתחרה על אותו פלח בוחרים. ואם לא זה אזי גם זה, על מנת להכריז על נוקאאוט מוחלט של גוש המרכז החברתי המתון הצטרפה ובאה הגברת לבני והניחה לביבי(ם), מצטער לא התאפקתי, את השלטון על טס של כסף.
בייאושי כי רב (לא באמת אני סתם נהנה להקצין) חשבתי לוותר על כל העניין ושוב לחזור למרד הפרטי שלי, להצבעה השקטה שלי, והיא אין הצבעה. והנה צדה עיני ובחנה בחון היטב אדם שעל פניו לפחות ניכר בו שעדיין זורם בעורקיו התום ועדיין מפעם בתוכו הצורך לתקן ולשנות באמת מתוך אמונה וכוונה טהורה. אני לא באמת יודע מה הסיכוי למהלך האמיץ שלו ואני אפילו לא משוכנע שהוא יעבור את אחוז החסימה אבל מה שבטוח, לפחות על פניו, שבלילה אני אוכל ללכת לישון על מצפון שקט. לאחר אין ספור לבטים ורגע לפני סף הייאוש אני את הפתק שלי מצאתי, הרב אמסלם אני איתך!
הם ישבו שם, שני נערים במחציתו העליון של העשור השני לחייהם, ליד שולחן עץ באזור המוקצה (תרתי משמע) לעישון. אי שם בתחנת דלק באמצעיתו של כביש מהיר חוצה מדינה, מפריחים ענני עשן מתקרזל, בטוחים כל כך בעצמם , גברים שבדרך. הם הרגישו בוגרים כל כך, כמעט גברים, יכולתי לספר את התחושה. הייתי כזה. בדיוק כזה. אני עדיין זוכר. כל תנועה שלהם מלווה אקט קולנועי/טלוויזיוני כזה או אחר. מושפעים כל כך מהמסך המרצד המבטיח בגרות ושלווה, המבטיח גבריות שקרית, מדומה. התבוננתי בהם שואפים את חירותם לקרבם, מקריבים ריאותיהם על מזבח עשן שעל כל שאיפה ושאיפה עמלו טובי המוחות על מנת לדחוס עוד ועוד רעלים ממכרים שרק לא יברח להם עוד לקוח לא מרוצה...
לא רחוק מהם עמד גבר בגיל העמידה. בשערו זרקה השיבה, בעיניו מבע משופשף חיים, על פניו מוטל כמו צל אותו גון אפרפר מנת חלקם של מכורים לניקוטין רבי שנים. אני כבר מכיר בסימנים. אני כבר יודע לזהות. בידו, איך לא, אותה סיגריה נוטפת שנאה עצמית, "החברה הכי טובה" זו שהייתה איתו לאורך כל השנים.
יכולתי למתוח קו דמיוני בין אותם נערים פוחזים וקלי דעת לבין אותו גבר מנוסה דרכים, ולראות אותם גדלים ועוברים דרך כל מסלולי החיים...יכולתי למתוח קו ולראות את אותה סיגריה ממש, זו שנשאפת כעת לקרבם באותה הרגשת בגרות ובשלות, מלווה כל צעד ושעל במרוץ חייהם, מרקיבה אותם, גוזלת את כספם, את חירותם ומה לא בעצם...יכולתי לראות אותם גדלים והופכים לאותו גבר שהם כה משתוקקים להיות כעת. האמנם?!
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, 5-6)
בהתעלמות חלוטה מהזרקור ההיסטורי ובהתייחדות עם הפן הספרותי גרידא, כשהנרטיב עומד בגופו כפי שנכתב ומבלי שנשכתב אותו או ננסה להתאימו למציאות אפשרית, הרי שקובלנת ישראל במסעם במדבר אודות המן חסר הטעם מחד, ואודות כל הטוב הזה אשר היה מנת חלקם במצרים מאידך, מאירה את העבר בזיכרון סלקטיבי אשר מנפה את מציאות חייהם הקשה כעבדי הפרעונים, ובמקום זה מציירת תמונה אוטופית של מציאות ורודה, חיי רווחה ומותרות. ואולם, מהיכן שאנו מביטים, מקצהו של הנרטיב כולו, בסופו של אותו מדבר, בסופו של שיממון, של מציאות אפורה וחיי הישרדות מחכה לעם גאולה שלמה, מחכה לו מדינה!
והנה לא מצאתי לדבר על כל אלה אלא שראיתי בדבר לקח יפה בכל חלקי החיים אם בזוגיות, אם בעבודה וכיו"ב. הרי לא פעם נסיים קשר או נמצא מקום עבודה חדש ולא פעם ניתקל בקשיים במצב החדש ונביט לאחור בערגה, נעטוף את העבר בהילה רומנטית ונתעלם כמעט כליל מאותו דחף ומאותם סיבות שגרמו לנו לעקור מאותו מצב ולהתקדם הלאה. נתמלא כיסופים לאותו סיר בשר דמיוני רק בשל שבר רגעי קשה ככל שיהיה, במקום שנבין שאם לא נתפשר נגיע אף אנו אל אותו מקום ששאפנו אליו מלכתחילה, אל הגאולה האישית, ההגשמה העצמית, היא המדינה הפרטית שלנו.*
*קרדיט מלא ושלם לחברתי הטובה (השם שמור במערכת) שעוררה אותי להרהר בכיוון הנ"ל.
את מרגישה איך הזין יורה לך בגרון, מטחי זרע שאון ואון.
זיקוקים וברקים, רצועות שמיים מושחרות, נדלקות, מוכות בסנוורים.
שומעת אותו גומר, בקול תרועה מתפרק,מתנקה.
חשה אותו שורף, טורף, עורף, בוער כמו הסנה.
צמרמורת בגבך כשהוא נדרך, דומם ובוהה.
חיצים באשפה, בקשת מיתר יורה.
גונח בשמך, נועץ פיסת דגל בעכוזך, רוצע אל הדלת אוזנך.
ואת,
כושלת רפה אך איכשהו עדיין ממלמלת שירתה...
שירת הזונה החרופה הרוחצת במים,
סכה בשמן, טובלת, מצמידה שדיים.
בולעת זקפה וגאווה בגאווה לאומית משתפכת,
את הרטט שבשקט, שאחרי, כשנגמר, את הולכת.
זה השקט שקישט חדרי טירה מקושקשים, נרות מהבהבים בצהוב על רקע כינורות מנגנים העלאה באוב, שמורים בידי שומר סף או אביר נכסף, ומה ההבדל בכלל למעט שריון הקשקשים המשומש המשמש אבירי מסדר מסוגו?!
ובינות לכל אלה הפרינססה המשוררת , המפהקת, המסרקת שיערה הארוך, הגולש במורדות חמוקיה, מבקשת בקולה הנוגה- שם מתוך חדרה המשקיף על פני האופק המזדקר למרחוק, מבליט ביופיו מעשה ידי אדם- מראה גדולה שעל הקיר להיות היפה
או החיה
או החכמה
ושמא החמה
בכל העיר!
בעולם שכולו אגדות ודרקונים, מכשפות ושדונים, אש ולהבה, נהר ומים וחכמה, מפי זקנים שנותרו אחרונים, על מנת לשוב ולספר חזור ובאר, את דברי הימים ההם אודות אותה פרינססה אלמותית השבה לחיים מבין דפים מצהיבים עוד מעט ומרקיבים, הלוחשת, נושכת, ש ו ר פת ב מ י ל י ם עורכת למען דורות באים, את ספר יומה האחרון.
במזרח הפרוע כמו במזרח הפרוע:
"When you have to shoot…shoot! Don’t talk"
אל תעלילו עלילה,
כזעקת העולל כצווחת העורב,
כשאגת הקרב אלי אויב,
בעיניי האלים תישמע.
תבוא עדי שמימה קולו,
תהדהד שחקים תפילתו.
בטבורה של עיר דם נקי אל תשפכו,
בסמטאותיה של מטרופולין אל תסרחו.
הלוא שם השתרך כאחד העלובים, אהובי.
בלוי בגדים עוטה שקים, נושא דברי!
עפר ואפר זרק בשיערו, השחין בבשרו.
מוכה ועזוב, מאיגרא רמא עד לביוב.
ממולל אותיות מרובעות לכדי מילים,
עשו דרכם הצטרפו יחדיו במסגרת משפטים.
הצליף בלשונו תוכחה, הפליא ידו באות.
שם פעמיו אל השער שם הצטופפו ובאו,
לשמוע נבואתו, לשמע תוכחתו.
שם ירקו, ניבלו פיהם, קיללוהו ברעותם.
שם סקלוהו מילים כאבנים, לשונות כסכינים.
שם ביקשו קבורתו עת רדפוהו בקול וחימה,
עת השליכוהו אזוק בית האסורים.
אל תעלילו עלילה, אל תעוררו- צרחת האלילה:
תרדוף, תשיג, תכשיל רודף, תשלם נקם!
ויהי דבר יהוה אליו לאמר.
