הרהורים מהקומה השלישית

בְֶאחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ

(מתוך מסכת ראש השנה א, א)

מכל חגי ישראל (וכידוע נתברכנו בלא מעט כאלה) דומה  ט"ו בשבט כחג השפוי ביותר, זה המניח ולו לרגע קט אחד שגם לנו יש אומה נורמטיבית חפצת חיים שלווים תחת עץ רענן. בניגוד חלוט ליתר חגי ישראל בראש השנה לאילן אף צורר לא מייחל להשמידנו, אין אנו מביסים אף לגיון זרים המאיים להשליט שררתו בקרבנו, ואפילו שומו שמיים לא ברחנו מאף אומה ששעבדה אותנו תחת עולה. לא צמים ולא מתענים, לא מקוננים ולא מתאוננים, לא בונים סוכות ארעיות, ולא בולסים לחם עוני, פשוט חגים- חג לטבע, חג לחקלאות, לעבודת הכפיים, לבריאות האדם, בניגוד גמור ומוחלט לכל אותם מונופוליסטיים יראי שמו שעור גופם כמעט שקוף מרוב ביטול עבודה. ובכלל ככלל, עיקר החגים החשובים ביהדות הם חגים שבמקורם היו חגים חקלאיים (סוכות, פסח ושבועות)  עד שעם הזמן היטשטש הקו החלקאי והומר בקו דתי  החוטא למקור העתיק של החג הקדום. נחמה פורתא אני אמצא בט"ו בשבט שלפחות לעת עתה לא נפגע ונתקלקל.

חג שמח!

דמותה שקטה ושברירית  

כמו עשויה פלסטלינה לא מעוצבת

המחכה ליד אמן שייתן בה מעולמו הפנימי חסר המעצורים

ממתינה בדממה קפואה על גחונה

לשמע שריקת שירתו במעלה השביל הפוסע אל ביתה

עוד רגע וידרוך בגנה

ישקה ענפיה ויצמיח עשב פרא

בכל מקום שלא ראה שמש כבר כמה שנים טובות.

"רק אתה יודע" היא לוחשת

והיא בעצמה לא באמת מאמינה לקולה  

שפתיה לוחשות תפילה

אולי שירה

אולי רק בקשה אחת קטנה

אל תחדל מלהשקות אותי

מלפסל אותי

מלעצב

אני כולי הייתי ונשארתי

רק שלך.

בואי ואברא אותך מתוך הצבעים

אלוש את שדייך כבדי המשקל

אפסל את שפתייך משורטטות המשמעות

אוהב אותך בכל המילים

בכל הזוויות

מרובעים

משולשים

בואי ואקח אותך מתוך השירים

אריח את עורך השקול לפרחים

אשתה את חשקייך מיצי אגנך

אחלום את ידייך שירת יצרים

עיניים

שפתיים

בלילת אהבים

בואי ונברח מבין החיים

נהפוך לשיר מאנשים לאותיות

נבנה את ביתנו מקדש לאהבה

נסלול את השביל נסקל אבנים

מליבנו

מעצמותינו

מעצמנו

הגשם נוקש חורף בחלונות, בי"ת דילן מנסר בהוריקן משלו את תקרת הבית:

 עי"ן חזן, על תקן החבר שלא הפסיק לדבר ויצא היישר ממכונת הלהיטים של בי"ת סחרוף,

 ג'ינג' חתול פרסי כתום, מפריח באצילותו שיער מחמד,

והמיתולוגית מכולן, עי"ן מוסקוביץ, השטנית, בעלת העיניים הירוקות-חתוליות וחיוך שממיס גומות חן,

זו שחשבת שהנצח יסתיים לפני שתפסיק לאהוב אותה,

 אבדו בתהום הנשייה ואיתה אבדו התום והסרטים הרומנטיים

שהדגישו שושן אדום על הרקע האפור-לבן של החיים,

מותירים בפי רק שאלה אחת חסרת מרפא:

למה אני תמיד מתגעגע לעבר כשההווה נתקע?

רי"ש ווטרס צורח מעל החומה המנופצת שלו

האם מישהו יודע איפה היא היום?

ובדיסק הישן אל"ף בנאי נכסף לכנאפה המתוקה שלו,

יורה לאוויר עשרים שנה אחר-כך לא יראו אותי בעיר...

כותב במכחול מילים על בד,

מצייר אותנו בחרוזים,

עטופים,

מסולסלים,

נשטפים

כמו בציור סוריאליסטי

מקושט גשם זלעפות ביום שטוף שמש

וזיעה.

מורח במכחול פנים מוכרים,

תווים על בד,

כמו שיר ללא מנגינה,

כמו קמט ללא חולצה,

נמתחים,

מביטים,

מישירים עין בעין ומדברים

בשתיקה.

המוסיקה הערבה לאוזן מנוגנת

שעה שקולותינו נמזגים זה בזו בחדר המיטות,

שם ידיים מגששות ירכיים,

לשות שדיים, שורטות פלחי ישבנים,

תוך כדי מעשה מכחול בשפופרת.

קולות התענוג מאפילות גם על הלחן היפה בעולם,

כשאורגזמת הסיפוק מאלימה גם את המילים הקסומות ביותר.

אין לך שעה שאין בה עונג

ואין לך אהבה שאין בה שיר.

זכית והמנגינה תלווה אותך במשך היום כולו

מהפצעת השחר עד דמדומי השמיים.

זכית ואלה ישמשו בחייך במעין משמש ממשש

של תפאורה משורטטת היטב לחיים מלאים.

זה הזמן ליצור זיכרונות חדשים,

בשדרת הברושים אפופת הריח החריף,

המחייה נשימות עמוקות עד לקרקעית הבטן.

שם תחת עננים מגביהי טוס,

באינספור צורות לא ברורות,

האיש בעל  הפנים בשחור-לבן, 

חבוש מגבעת נטולת צבע,

חמוש במשקפיים צבעוניים,

ממסגרים זוג עיניים חודרות,

חורכות,

פורצות,

מבקיעות מעבר לפרגוד, 

בינות לוילונות הנשמה,

התחלה קטנה של סיפור גדול,

ומתוק.

רחובות עמוסי זיכרונות מצטברים כאבק על מדפי הימים,

מזכירים בכל פינה תמונה אחרת שלי, שלה, שלנו.

של ימים כאלה מפעם בטעם שונה,

בתבלינים שמשיים וחורפיים בהירים וכהים,

של מי שהיית פעם, של מי שאתה עכשיו,

כמו קו ישר חרוץ בתלם עם סטיות מזעריות

של הפקת לקחים וכיבוס טעויות,

של העלמת כתמים גם אם הותירו צלקות אי אלו ואחרות.

ברחובות נוטפי זהויות אתה נוסע לא נוסע,

מביט בתצלומי המוח בתקריב,

כאילו אירעו אך אתמול ומתו לעולם,

וחש אותם מחדש נבראים, נולדים,

ומתרגש או שכבר לא

מאותם ילדים חסרי זמן ושעה,

נטולי דאגה או מצח חרושה

רק זיעת הימים שהוציאה מאיתנו את המיטב.

נושך בעורפה של תשוקה, מקיז בניביי שני חורים מדממים: מכהי תודעה, מערפלי מציאות, מערבבי תחושה.

הגולם הפך לפרפר. הגולם קם על יוצרו: הכהו אפיים, שם שלולית נקוותה, אז ליקק דמו, שם לגם גאוותו, והיא כגוויה מוטלת, מאכל נשרים.

נושך בעורפה של זונה, מקלף בציפורניי עורה הבהיר, חסר התחושה. מקלל ומלטף, סר וזועף.

חורש במחרשה תלמי מזימה: משקה בדמעות, מרווה בדם, מצמיח פרא. בר ודרדר משלח שלוחותיו, בקוציו מאגרף.

נושך ונושף, עוקץ ומוצץ דם ערוותה.

בואי נתכנס פנימה ללילה משולהב יצרים, משולב בגלים עזים, קוצפים, הנשברים על מזח קיומנו.

נאחזים בעורפה של תשוקה אקזיסטנציאלית,  יצרית, הנטועה עמוק בדם הווייתנו,

חרף ניסיונות העבר לטשטש ולהכהות, להקהות ולשנות, את דפוס מהותנו.

בואי נתכנס פנימה ללילה שלם עמוס מעגלים פנימיים, חיצוניים, אמיתיים.

נקלף את הבגדים, נשמיד את המסכות, עד שנתרסק, נשכב דוממים, עייפים, מותשים, מנצחים ומנוצחים,

בלי לחשוב, בלי להתחרט, רק לרצות ולדעת את שורש קיומנו.