"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, 5-6)
בהתעלמות חלוטה מהזרקור ההיסטורי ובהתייחדות עם הפן הספרותי גרידא, כשהנרטיב עומד בגופו כפי שנכתב ומבלי שנשכתב אותו או ננסה להתאימו למציאות אפשרית, הרי שקובלנת ישראל במסעם במדבר אודות המן חסר הטעם מחד, ואודות כל הטוב הזה אשר היה מנת חלקם במצרים מאידך, מאירה את העבר בזיכרון סלקטיבי אשר מנפה את מציאות חייהם הקשה כעבדי הפרעונים, ובמקום זה מציירת תמונה אוטופית של מציאות ורודה, חיי רווחה ומותרות. ואולם, מהיכן שאנו מביטים, מקצהו של הנרטיב כולו, בסופו של אותו מדבר, בסופו של שיממון, של מציאות אפורה וחיי הישרדות מחכה לעם גאולה שלמה, מחכה לו מדינה!
והנה לא מצאתי לדבר על כל אלה אלא שראיתי בדבר לקח יפה בכל חלקי החיים אם בזוגיות, אם בעבודה וכיו"ב. הרי לא פעם נסיים קשר או נמצא מקום עבודה חדש ולא פעם ניתקל בקשיים במצב החדש ונביט לאחור בערגה, נעטוף את העבר בהילה רומנטית ונתעלם כמעט כליל מאותו דחף ומאותם סיבות שגרמו לנו לעקור מאותו מצב ולהתקדם הלאה. נתמלא כיסופים לאותו סיר בשר דמיוני רק בשל שבר רגעי קשה ככל שיהיה, במקום שנבין שאם לא נתפשר נגיע אף אנו אל אותו מקום ששאפנו אליו מלכתחילה, אל הגאולה האישית, ההגשמה העצמית, היא המדינה הפרטית שלנו.*
*קרדיט מלא ושלם לחברתי הטובה (השם שמור במערכת) שעוררה אותי להרהר בכיוון הנ"ל.