הם ישבו שם, שני נערים במחציתו העליון של העשור השני לחייהם, ליד שולחן עץ באזור המוקצה (תרתי משמע) לעישון. אי שם בתחנת דלק באמצעיתו של כביש מהיר חוצה מדינה, מפריחים ענני עשן מתקרזל, בטוחים כל כך בעצמם , גברים שבדרך. הם הרגישו בוגרים כל כך, כמעט גברים, יכולתי לספר את התחושה. הייתי כזה. בדיוק כזה. אני עדיין זוכר. כל תנועה שלהם מלווה אקט קולנועי/טלוויזיוני כזה או אחר. מושפעים כל כך מהמסך המרצד המבטיח בגרות ושלווה, המבטיח גבריות שקרית, מדומה. התבוננתי בהם שואפים את חירותם לקרבם, מקריבים ריאותיהם על מזבח עשן שעל כל שאיפה ושאיפה עמלו טובי המוחות על מנת לדחוס עוד ועוד רעלים ממכרים שרק לא יברח להם עוד לקוח לא מרוצה...
לא רחוק מהם עמד גבר בגיל העמידה. בשערו זרקה השיבה, בעיניו מבע משופשף חיים, על פניו מוטל כמו צל אותו גון אפרפר מנת חלקם של מכורים לניקוטין רבי שנים. אני כבר מכיר בסימנים. אני כבר יודע לזהות. בידו, איך לא, אותה סיגריה נוטפת שנאה עצמית, "החברה הכי טובה" זו שהייתה איתו לאורך כל השנים.
יכולתי למתוח קו דמיוני בין אותם נערים פוחזים וקלי דעת לבין אותו גבר מנוסה דרכים, ולראות אותם גדלים ועוברים דרך כל מסלולי החיים...יכולתי למתוח קו ולראות את אותה סיגריה ממש, זו שנשאפת כעת לקרבם באותה הרגשת בגרות ובשלות, מלווה כל צעד ושעל במרוץ חייהם, מרקיבה אותם, גוזלת את כספם, את חירותם ומה לא בעצם...יכולתי לראות אותם גדלים והופכים לאותו גבר שהם כה משתוקקים להיות כעת. האמנם?!