אינני זוכר מתי דרכה כף רגלי בקלפי לאחרונה. זה קרה איפשהו לפני כמה מערכות בחירות. אולי שלוש. אולי יותר. אפשר לקרוא לזה ייאוש, גועל נפש, מיאוס אולי אפילו סוג של אנוכיות. אני פשוט רוצה לישון טוב בלילה ולך תישן טוב כשאתה יודע שגם אתה בין אלה שתרמו לכך שעוד מושחת חי על חשבון משלם המיסים כעת. אפילו פיתחתי שיטה שתשאיר אותי חופשי מהצבעה. קראתי לזה "מצביע בדיעבד". בחנתי את המועמדים על סמך הצהרותיהם טרם הבחירות והבטחתי להצביע למי שיקיים את האג'נדה עליה הוא רץ לכנסת בבחירות שיבואו לאחריו. למותר לציין שפשוט אף אחד לא עמד במילתו. כמה קל וכמה פשוט. יכולתי להמשיך עם השיטה הנ"ל לנצח אבל הגיע לי הביבי עד כאן. אני פשוט לא יכול יותר. חייבים להחליף את הראש הזה וכמה שיותר מהר יותר טוב.
בתחילה חשבתי לשים פעמיי לכיוון ההצבעה המסורתית שלי בימים שבהם עוד נטלתי חלק בבחירות סרות הטעם האלה, הלוא היא מפלגת העבודה. האמנתי באמת ובתמים שהמפלגה הזו יכולה לעשות את השינוי ולבעוט לביבי בישבנו עד למסדרונות האופוזיציה. כשקרבתי את זכוכית המגדלת שלי הבנתי די מהר שהסיכוי לכך אפסי. לא רק שמפלגת העבודה היא לא ברירת המחדל של הרוב המוחלט, היא גם עומדת בשורה אחת עם מפלגה נוספת בראשות לפיד- שלא ממש ברור לי מה הלפיד שלו הולך להאיר מלבד עוד תבוסה בבחירות- שמתחרה על אותו פלח בוחרים. ואם לא זה אזי גם זה, על מנת להכריז על נוקאאוט מוחלט של גוש המרכז החברתי המתון הצטרפה ובאה הגברת לבני והניחה לביבי(ם), מצטער לא התאפקתי, את השלטון על טס של כסף.
בייאושי כי רב (לא באמת אני סתם נהנה להקצין) חשבתי לוותר על כל העניין ושוב לחזור למרד הפרטי שלי, להצבעה השקטה שלי, והיא אין הצבעה. והנה צדה עיני ובחנה בחון היטב אדם שעל פניו לפחות ניכר בו שעדיין זורם בעורקיו התום ועדיין מפעם בתוכו הצורך לתקן ולשנות באמת מתוך אמונה וכוונה טהורה. אני לא באמת יודע מה הסיכוי למהלך האמיץ שלו ואני אפילו לא משוכנע שהוא יעבור את אחוז החסימה אבל מה שבטוח, לפחות על פניו, שבלילה אני אוכל ללכת לישון על מצפון שקט. לאחר אין ספור לבטים ורגע לפני סף הייאוש אני את הפתק שלי מצאתי, הרב אמסלם אני איתך!