הרהורים מהקומה השלישית

בין הערביים היא השעה האהובה עליי מכל שעות היממה. שם, בין השמשות, בין שקיעת השמש להופעת הכוכבים, שעה שהשמיים נצבעים בזהב נחושת, אני מרגיש הכי שליו שרק ניתן. שעת הדמדומים כה קסומה בעיניי שאני מאמין שניתן לבקש בה כל מה שרק רוצים, ואם מכוונים מספיק חזק זה אפילו יתגשם. הזמן המאדים אפילו יפה יותר כשמביטים בו דרך הים. שם במחזה מרהיב, במעין ציור אמן שהטבע צייר במכחול בריאתו, גם אחד כמוני שמגדיר עצמו "איש של חורף" נופל שבוי בקסמו של היופי. זו גם הנחמה הגדולה שלי לימות הקיץ הלחים והדביקים שבדרך שיגרה אני מפלל לסיומם המהיר ככל שניתן. אין תימה שתמונה זו הפכה לדגל ספינת הרומנטיקה, מתנוססת בגאווה על תורנה, יוצרת אין ספור משמעויות דביקות אפילו יותר מהקיץ, יוצרת תעשייה מסחרית שלמה בשם האהבה על חשבון הקסם והעשייה הטבעית. לו הייתי צריך לברור שעה אחת מכל שעות היממה, שעה שתעמוד ותיוותר לנצח, ללא יום וללא לילה, ללא שחר וללא ערב, אין ספק שהייתי בוחר בה, בשעת הדמדומים.