הרהורים מהקומה השלישית

נוסע בכביש המהיר, גלגלי המכונית מלטפים באהבה שטיח שחור משובץ אבני אספלט לוהטות. אופק מוזהב נפרש לפניי, לאן שתישא הדרך לשם אני אגיע. אולי לדרך ללא מוצא בתוך מבוך אפלולי, בו השמש לא זורחת, בו השקט כה מקפיא, מאורתם של ערפדים צמאי דם תלויים מרגליהם , שם לים אין צבע ולמים אין טעם. אולי לדרך חדשה, ממנה תיברא התקווה, ממנה ייולד החלום, יער של פיות מכונפות מעופפות ללא הרף, שם לאהבה יש פנים וללב יש שם.

הכביש מהיר, גלגלי המכונית מתנים אהבה עם האספלט הלוהט, האופק מוזהב- לאן שתישא הדרך לשם אני אגיע. מרגיש כמו זר במקום בו אני מרגיש בבית, מרגיש כמו תייר בארץ מולדתי. לא יודע את שפת הסימנים, לא מזהה ולא מפרש את התמרורים. נוסע עד שייגמר לי הכביש או עד שיאזל לי הדלק. בראי- הדרך שכבר עברתי, בשמשה הקדמית- האופק כבר מושחר, רק אורות העיר הגדולה מנצנצים מרחוק. אי שם בתוכם יש עלמה אחת קסומה, פניה מאירים כחמה, עיניה בורקות מלאות חיות, שפתותיה נוטפות דבש, וקולה קול פעמונים מצלצל ומזכיר לאן אני נוסע לאן אני רוצה להגיע...