למה הכול צריך להיות כל כך מורכב. החיים בתוך מבוך מעייפים. התנועה הבלתי פוסקת אנה ואנה רק כדי לגלות בסוף שהלכת בסיבובים מתסבכת ומתישה באחת. אני זוכר שהייתי "פותר" פעם את תרגילי המבוך במדור הסאטירי של מוספי השבוע. תמיד הייתי מתחכם ומתחיל למתוח את הקו מהסוף, מהמקום אליו רוצים שנגיע. לצערי, הטריק הזה לא עובד במציאות או שכן ואני זה שעדיין לא מצא את הדרך לפצח את הסוף. כשאני מהרהר בזה, אם "סופו של מעשה במחשבה תחילה" סימן בדבר שניתן למצוא את סופו של הקו ולהתחיל דרכו לפחות במקרים מסוימים, כי כידוע החיים מלאי הפתעות ולהגיע אל הסוף כבר בהתחלה זאת משימה קשה ביותר. מה עוד שאם הפתרונות היו משתקפים בראי המציאות כהשתקף בבואתנו, החיים היו הופכים בנאליים ואפרוריים. ההפתעות הקטנות האלה בפינות החיים הם הפלפל, התבלין המטעים, הם הריח והם האוויר לנשימה. בפינות החיים נבראים כל אותם רגעים קטנים שעבורם היה כדאי להיוולד. מעבר לכך, גם למורכבות יש את הקסם האישי שלה. יש לה את "גומת החן" של לידה אחרי צירים קשים ביותר. רוצה לומר מה שבא בחבלי לידה מתוק יותר, פשוט כי אתה חש שעמלת עליו מספיק קשה עד שזכית בו בזכות ולא בחסד.
לפני 16 שנים. 24 במאי 2008 בשעה 7:16