הרהורים מהקומה השלישית

כשרוצים דבר יותר מדי זה כמעט אף פעם לא מצליח. צריך לרצות אבל במידה הנכונה. ברגע שאתה רוצה יותר מדי אתה עושה דברים שהם לא אתה. הם מישהו אחר. משהו אחר. אתה עובר מהמימד של לר?צות למימד של לר?צות. וכאן, בדיוק כאן אתה נכשל, ברגע שאתה לא אתה, ברגע שאתה מישהו אחר.

החלטתי שדי. זהו. אני זה אני לטוב ולרע. מעולם לא הייתה לי בעיה עם עצמי. ואם למישהו יש בעיה איתי אזי שזו הבעיה שלו. שלו ורק שלו. לא יודע שילך לפסיכולוג, לפסיכיאטר, שיניח לי לנפשי... יש לי מנגנון בקרה עצמי מאוד מפותח. מנגנון סביב לשעון שבודק מחזורית אותי ואת השגיאות שלי. כשאני טועה אני יודע. כשאני לא טועה וכשאני מכריח את עצמי לחשוב שטעיתי, רק כי מנגנון של מישהו אחר חושב כך, אני טועה פעמיים: בפעם הראשונה כי לא הקשבתי למנגנון שלי. בפעם השנייה כי הקשבתי למנגנון של מישהו אחר. במקרה כזה התוצאה תהיה לעולם זהה- כשלון.

כולנו אנשים. דומים ברוב המקרים ויחד עם זאת כל כך שונים. כל אדם הוא מיקרוקוסמוס, ישות קוסמית בזעיר-אנפין. אנחנו צורכים אמנם את אותו דלק תרבותי, מי פחות ומי יותר, אבל אנחנו משיגים אותו בצורה שונה. לכל אחד מאיתנו חשוב איך הוא נתפס בעיניי החברה. רובנו רוצים שיאהבו אותנו, שיחשבו עלינו דברים חיוביים. לא פעם דברים שאנחנו עושים ואומרים מושפעים מהחשיבה הזו. אני לא שונה מאחרים. גם לי אכפת וגם לי זה חשוב, אבל בודאי שזה לא חשוב לי עד כדי כך שכל משפט שלי יהיה מושפע ממה יאמרו או מה יחשבו. גם אם הייתי רוצה לנהוג כך לא הייתי מסוגל. המוח שלי חושב מהר מדי והלשון שלי קלה. כל כך קלה שלא פעם שילמתי על פזיזותה. אבל זה אני לטוב ולרע. כשזה מצליח אתה ספונטני וחד, קל לשון ומהיר חשיבה. כשזה לא מצליח אתה נמהר ופזיז, חסר טאקט ולא רגיש. ועדיין, אני מבכר להיות מה שאני ולא לבטל את עצמי כליל למען ריצוי הסביבה. על חיים כאלה הייתי מוותר בשתי ידיי.