הרהורים מהקומה השלישית

השבוע ג'יני שיחקת אותה. בעצם אתה תמיד משחק אותה אבל השבוע אפילו אתה התעלית על עצמך או שאולי זה אני שמתעלה על עצמי. ג'יני, היס מאסטר הכי חביב שיש, יודע כמוני שהכל מתחיל ממני...

אם אקח את החיים בחיוך גם התוצאות יהיו בהתאם. גם אם אעמוד מול השונא הכי גדול שלי ברגע שאכעס אגרר למגרש המשחקים (בקקה?!) שלו. בדיוק למקום בו הוא רצה שאהיה, למטה, בקרקעית הביבים. הכעס פוגם בחדות, בקור הרוח. הוא משדר תחושה של איבוד שליטה, התפזרות, אנושיות יתר כשזה הכי מיותר. לעומתו, הרוגע, השלווה, החיוך, הם הנשק הגדול, המאיים באמת. משם באים הדברים הנכונים, כמו היכולת לצאת מהקבר גם אחרי שכולם הספידו אותך או התשובות המוחצות. שוו בנפשכם יתוש שנתקל בכף ידו של זה שהוא הטריד למעלה משעה ותבינו את עוצמת המחיצה שאני מדבר עליה.

בתיאוריה זה פשוט וקל, במעשי קצת פחות. כמו כל מעלה משובחת בחיים העניין דורש תרגול ואימון פנימי-אישי. אבל כמעט כמו כל דבר שמושג אחר מאמץ התוצאה שווה את הדרך. אני מסתכל על זה כעל פיתוח תכונות של אל. לדעת להתגבר על הדחפים הכה אנושיים המתרוצצים בקרקעית הבטן, להמתין כמה רגעים ואז בנחת, בשלווה, בחיוך קר רוח ולעיתים מקפיא, לשלוף את הלשון מנדנה ולערוף ראשים במשפטים חדים, אלמותיים. תודו שזה כל כך מהנה לראות את אויבך מובס בנוק-אאוט מילולי, מפרפר על הבמה, מחשב בליבו שעדיף לו להישאר לשכב ולא לקום. כמה שזה מהנה כשההנחתה נולדה בחיוץ ערמומי בזווית הפה. תסמכו עליי, זאת אורגזמה מילולית-מנטאלית משובחת.

לא קמתי במצב רוח לוחמני הבוקר. אף אחד לא עצבן אותי יותר מהרגיל, ואף דאגה לא טרדה את שנת הילד שבוי החלומות שבי. לא הפלתי חללים ולא לקחתי שבויים. טוב לגבי השבויים לפחות אני תמיד מעדיף לערוף את ראשם על פני נשיאתם בשבי, אבל החיוך הקטנטן שנבט לי על הלחיים הבוקר כשהרהרתי בשבוע שחלף, הזכיר לי כמה עוצמה יש לו, לחיוך קטן וערמומי בזווית הפה.