הרהורים מהקומה השלישית

הנאמר בקטע זה הינו פרשנות אישית שלי המבוססת על דרך החשיבה המודרנית של חקירת המקרא. אפשר להסכים לנאמר כאן ואפשר שלא, זו הרי לא תורה מסיני. אולם גם המאשר וגם השולל יתנו דעתם על מכלול הטענות והראיות המופיעות בקטע.

בזמנו, בחנתי את הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" דרך הקונטקסט המקראי שלו ומצאתי שהוא מופיע בשלושה מקומות במקרא: בספר שמות פעמיים (שמות כג, יט; לד, כו) ובספר דברים פעם אחת (דברים יד, כא).
בספר שמות מופיע המשפט כסיפא לרישא של הפסוק:"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית אדוני אלוהיך" ואילו בספר דברים הוא מופיע כסיפא לפסוק העוסק באיסור אכילת נבלה: "לא תאכלו כל נבלה..."

בקרב חוקרי המקרא והמתעניינים בדבר ידוע ספר שמות כקדום בזמן לספר דברים. עניין זה מעניק לס' שמות יתרון מקוריות ואותנטיות על פני ס' דברים המאוחר לו בזמן והנחשב כספר התורה המאוחר ביותר (בניגוד גמור לתפיסה המסורתית הגורסת שהתורה כולה ניתנה למשה בסיני). האיחור בזמן גרם להופעת רבדים נוספים והשפעות מאוחרות. הכותבים המאוחרים השליכו את דעות זמנם על תקופות שקדמו להם פעמים הרבה אם במזיד ואם בשוגג.

מה עוד שהפסוק בספר דברים במתכונתו הנוכחית נראה כצירוף אסוציאטיבי ומלאכותי. הסופר דיבר על דברים שאסור לאכול (כמו חיות לא כשרות, אכילת נבלה) והוסיף את האיסור שפשט בזמנו, אכילת בשר בחלב. המעניין הוא שמייד לאחר מכן הסופר הדטרמיניסטי (כינוי לבעל ס' דברים) עוסק במצוות המעשר ובהעלאת הקורבנות למקדש, וזה אולי רמז לקשר האמיתי של איסור אכילת הגדי (ר' הערה בתגובות).

משני אלה, הקונטקסט המקראי והיתרון בזמן, הסקתי שהכוונה המקורית של הפסוק היא שיש להביא את בן הבקר הראשון כקרבן לאל בבית המקדש ממש כשם שמביאים את ראשית הביכורים. הגדי, הוא התיש הצעיר, יוקרב לאל ולכן אסור באכילת אדם.

מה שעולה מכאן בדרך ההיפוך, הוא בדיוק ההיפך ממה שכל אדם מסורתי בעל השקפה ממוצעת ירצה שנחשוב: בימי קדם אכן היו מבשלים בשר בחלב. ועל כך בדיוק בא הפסוק ללמד שיש להקריב את התיש הראשון לאל, ולא שהוטל איסור גורף על אכילת בשר בחלב.