הרהורים מהקומה השלישית

קרוסלת קסמים נוסקת ונוחתת,
נוסעים לה הרבה, אשליות וחלומות.
בשול הדרך היא עוצרת, פוסקת משקשוקה,
פולטת עשן קיטור סמיך, נושפת את החלשים.
לונה פארק של טירוף, חיים ללא יד מכוון,
כמה נוח לרדת מהפסים, לאבד את השפיות,
לשקוע, לצלול לתהום,
קירות לו חלקים נטולי אחיזה,
זיזיו שבורים, חדים, פוצעים.

סחרחרת הזמן מטלטלת,
מנערת, משקשקת איברים.
צבעיה עזים, נועזים.
ציורים לה ואנשים בה,
דמויות ריקות מתוכן,
מחפשים סיבה לנשום פרח,
סיבה לקטוף שושן.

בקרונה האחרון, הוא, לבד,
עיניו נעוצות, מהופנטות.
על כתפו כווייתה, היא שצרבה בעורו,
התקעקעה, נחתמה,
הותירה צלקת קרה בבשרו החם.
מסביבו ומעליו מלאכים מכונפים,
מלווים לו, שומרים צעדיו,
מסוככים, מגוננים,
אהוב ליבם הוא, הבן הנבחר.
מלאכיו- מלאכי השרת.
צעדיו- עקב בצד אגודל,
גאה, זקוף, נאה.
לשונו מטיל זהב, על שפתותיו האמת.
תחנה אחרונה, השקשוק פסק,
הדלתות נפתחו,
באמת שלא רציתי לרדת...