הרהורים מהקומה השלישית

דברנו מילים חדות כסכין, צחצחנו חרבות, השחזנו להבים,
העמדנו פנים, כשני ילדים קטנים, מביטים, רוצים,
ניצבים, שם, מול המראה הגדולה, האנכית,
כמו פעם, בחדר השינה של ההורים.
משקפים פרצופים, נוגעים,
משתעשעים בעוד רגע בשרי שאין לו שעה.
איך שם, עמוק בתוכך, הכי קרוב שרק יכולתי,
איך דווקא שם התאבדתי בלילה,
כשחשתי איך אבדה לי הדרך לליבך.
הבית שהיה שלנו, שינה פניו, המיר חזיתו, חזותו,
מגודר חומה, שערו נעול, מפתח אין בנמצא,
ושומר וחרב לו, אוחז בה ביד איתנה,
מופקד על ארמונך, אינו מניח לרוח להיכנס.
איך שם באגם חצרך, ישבתי פנים מול מים שקטים,
בבואתי לא השתקפה, נמוגתי, התפוגגתי,
הטלתי בשקט אבן, יצרתי מעגלים הולכים ומתרחבים,
שם ידעתי המעגל שלנו לא נסגר...