פעם שנייה שזה קורה לי בתוך חודשיים. פעם שנייה שאני מאבד את הארנק שלי על כל תכולתו ומישהו מוצא אותו ומחזיר לי. בפעם הראשונה בלי הכסף המזומן שהיה שם, בפעם השנייה הארנק כולל הכל הושב אליי. אבל הכסף פחות מטריד אותי, המסמכים הם הבעיה האמיתית. סבב שיחות הטלפון והריצות ממקום למקום הם כאב הראש האמיתי. זה דורש טלפון מיידי לחברת האשראי, ריצות למשרד הרישוי, לסוכן הביטוח, לקופת החולים וכיו"ב. וכל זה ביום שישי, היום הכי רגוע והכי שליו מבחינתי. יום שכולו אחד היתרונות בחיי הרווקות. היום, רגע לפני שהתחלתי לבטל ולהזמין הכל מחדש, השכן צלצל בדלת ביתי עם הארנק הנכסף, זה שהחסיר פעימות כה רבות מליבי, בידו הקפוצה. אז מי אמר שלא נותרו עוד אנשים טובים?!
במקרה או שלא במקרה, אמש, רגעים אחדים לפני איבוד הארנק (גיליתי את האובדן רק הבוקר אבל בדיעבד הוא נשמט מידי אתמול בלילה) עברתי דרך תא הדואר שלי. אני מאלה שמרוקנים את תיבת הדואר שלהם באמצע הלילה. רגע לפני שיצאתי משם, לכד מבטי מעטפה גדולה שמישהו ניסה להכניס לתיבת הדואר. מרוב גודלה, ראשה של המעטפה נותר בחוץ וניתן היה לשלוף אותה בקלות. לא מעט אנשים היו מושכים משם את המעטפה ובודקים שמא השלל נפל לידם "מן ההפקר". אני רק קיוויתי שאף אחד לא ייגע במעטפה הזו. אני אוהב להיות ישר עם הקוסמוס, עם החיים. אולי במקרה ואולי שלא במקרה, הבוקר "הטובה" הזאת השתלמה לי והוחזרה לי, בגדול.
לפני 16 שנים. 27 ביוני 2008 בשעה 8:16