הרהורים מהקומה השלישית

עת חשיכה.
תמיד זה מתחיל עת חשיכה,
עת חצי סהר מככב במרום.
צבא כוכבים מרוחקים,
פרושים לו כתפאורה,
משמשים לו מנגינה.
כי הוא השיר הוא המלל,
הם הלחן והתווים,
הם המנגינה.
עליו פייה מכונפת,
מצאה לה מרגוע,
מזור לכנפה הפצועה.
בדמה מתבוססת,
מצד לצד מתהפכת,
בנפשה מתחבטת,
שעת הפתרון והתשובה.
עת השראה, ההארה פנימית,
ממלחמות אין קץ,
תדיר את רגלה.
עייפה היא ושבעה,
בגלגלי המרוץ תחבה מקלה.
שעון מנוחה הוא,
עת חשיכה.