הרהורים מהקומה השלישית

גם זו לטובה- מלומד בניסים

יש אנשים שמרחיקים עד לתרבויות זרות ושונות על מנת למצוא פתרונות קיומיים, תפיסות עולם וכיו"ב. אני סבור שרוב הדברים (אם לא כולם) נמצאים אצלנו, בתרבותנו, מתחת לאפנו כמאמר "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". לא צריך להיות אדם דתי, אפילו לא מסורתי כדי לקבל את המקורות שלנו, המורשת שלנו, ולהתבונן בה. אין לאיש כזה או אחר מונופולין על כתבי אבות. בטח שלא צריך לראות בעיון והגות בהם פחיתות כבוד. להיפך, על המקורות האלה עמד העם היהודי במשך דורות ובזכותם נשתמר קיומו.

לקמן דברים מאלפים שמצאתי בשבח הראיה החיובית, ושוב יסוד מוסד של תיאוריית הסוד. האגדה על נחום איש גם זו זכתה כאן לפרשנות מאלפת של הרב דוב שלא ראיתי צורך להוסיף עליה גם לא קמצוצה של אות.


למה קראו לו נחום איש גם זו?
שכל דבר שהיה מגיע לו
אמר: גם זו לטובה!
פעם אחת רצו ישראל לשלוח מתנה לבית הקיסר
אמרו: מי ילך?
ילך נחום איש גם זו שמלומד בניסים הוא
שלחו בידיו תיבה של אבנים טובות ומרגליות
הלך וישן בדירה אחת
בלילה קמו אותם הדיירים ולקחו את התיבה משם ומלאו אותה בעפר
כאשר הגיע לשם [פתחו את התיבה וראו אותה שמלאה עפר]
רצה המלך להרוג את כולם
אמר: צוחקים בי היהודים!
אמר: גם זו לטובה.
בא אליהו ונדמה לו כאחד מהם.
אמר לו: שמא עפר זה מעפר של אברהם אביהם הוא
כאשר היה זורק עפר היה נעשה חרבות קש חיצים
כמו שנאמר "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיהו מ"א, ב).
הייתה מדינה אחת שלא יכלו לכבוש אותה
בדקו ממנו וכבשו אותה
נכנסו לבית האוצרות ומלאו את תיבתו אבנים טובות ומרגליות ושלחוהו בכבוד גדול.
כאשר חזרו לנו באותו בית אמרו לו:
מה הבאת בידך שעשו לך כבוד גדול כזה?
אמר להם: מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם.
שברו את דירתם והביאוהו לבית המלך
אמרו לו: העפר הזה שבא לכאן משלנו הוא.
בדקו ולא מצאו בו והרגו את הדיירים ההם.

(תלמוד בבלי, מסכת תענית כא ע"א- מתרגום לארמית)


דברים של הרב דוב

אנחנו יודעים שנחום מלומד בניסים, אדם מאוד פסיבי, ואומר על כל דבר שהיה עולה ובא אליו: גם זו לטובה. אנחנו יודעים גם שהוא היה בעל שם ידוע, ושהוא עונה רק מתי ועל מה ששאלו אותו. איך אנחנו מבינים את המילים "מלומד בניסים"? חלק מן התשובות שעלו במעגל היו:

• הנס עובר עליו – קורה לו. הוא לא מחולל ניסים או עושה ניסים – אלא אדם שהתנסה בניסים. העולם והמציאות לימדו אותו. הוא מיומן בניסים. נחום חי בעולם בו ניסים מתרחשים.

• הוא אדם ששם לב לניסים. הוא רואה אותם. המלומד מזהה, רואה, רגיש להתרחשות. הוא לא יוצר ניסים אלא למד איך לראות ניסים. הוא פתוח לניסים. זה כישור של אמן בתחום הניסים.


האם יש קשר בין העובדה שהוא מלומד בניסים לבין הנתון השני עליו – שאומר "גם זו לטובה"?
האם אלו שתי עובדות ביוגרפיות שעומדות בפני עצמן?
אם יש קשר ביניהם – מה הוא?

הקשר ביניהם הוא בכך שלנחום יש "עין טובה". יש לו יכולת לראות ניסים, והיא היכולת לומר "גם זו לטובה" – על המתרחש במציאות. ויותר מכך:לנחום יש את היכולת להסתכל על המציאות כפתוחה (במקום כקופסא סגורה – תיבה). המבט של נחום פותח את המציאות. הביטוי "גם זו לטובה" איננו כמו לומר "מה שיש פה זה טוב" או "הכי טוב". האמירה "גם זו לטובה" היא פעולת פתיחה של עצמנו אל המתרחש. היא דומה לביטוי התפעלות ופליאה כמו "ואללה"! זו יכולת להסתכל על המציאות שבאה לקראתנו ממקום פתוח. במקום כעס, בהלה, רתיעה או התכנסות – יש כאן אופציה לקבל את המציאות. להיפתח אליה. כמו לומר: "נראה לאן זה ייקח אותנו... גם זה לטובה...".

האמירה "גם זו לטובה" איננה רק במילים. נחום מבטא את זה גם בהבעת הפנים שלו. בסיפור, המלך זועם – וכבר בפנים של נחום אפשר לראות שהוא פותח. נחום מגיע למלך בתחושה בטוחה שהארגז מלא אבנים טובות, וכשמתברר שיש שם עפר – הוא מופתע. זו הסיטואציה. התיבה נפתחת ואנחנו יכולים להציץ בפניו של נחום. יש לו יכולת לשהות רגע מול המציאות, ולפתוח את הלב לעובדה שמולו. הוא אומר: "נראה לאן זה ייקח... זה לטובה". נחום לא אומר שתמיד יש סוף טוב, או "סמוך עלי... נצא מזה". הוא פותח בתנועה עדינה את לבו למה שקורה, להתרחשות שמולו.

כשאליהו מופיע ומתחולל נס – אנחנו שוב מופתעים. היינו יכולים לצפות לנס מהיר יותר, אלגנטי יותר. לפתרון הבעיה אליה נקלע נחום. אליהו מגיע, אבל לא פותר את הבעיה מייד באופן ניסי. הוא מגיע מחופש לאחד מהם – כלומר: מגיע בהסתר. ובמקום לעשות משהו שישנה את המציאות, הוא שואל שאלה: "אולי העפר הוא מעפרו של אברהם אבינו"?! אליהו פותח למלך פתח. הוא מציע למלך עצמו להסתכל על המציאות ולומר: "אולי גם זו לטובה"? בשאלה הזו, אליהו מעביר את המלך תהליך. הנס שאליהו מחולל הוא מעין שיקוף לדמותו של נחום עצמו. אין כאן קביעה שהולך להיות טוב, אלא פתיחת הלב (של המלך) לאפשרות אחרת, לפליאה מול העפר שהוא קיבל.