הרהורים מהקומה השלישית

ישנם שני סוגי נשים: האחת תבכר לבוש פרובוקטיבי, זנותי על גבול המציצנות, המסתיר טפח והמגלה טפחיים. כמשל, מיני חושפני שלא מותיר מקום רב לדמיון, חוטיני קטנטן שמבצבץ מעל קו המותן, מחשוף נדיב המסתיר אך פטמות וכיו"ב. כאן המקום לציין שלא בהכרח שאישה/נערה המתהדרת בלבוש פרובוקטיבי וזול, המשפריץ מיניות לכל עבר היא בהכרח קלה להשגה. פעמים הרבה אין כאן כי אם פיצוי על חסך מסוים, ולא נכנס לזה; לעומתה, האחרת, תבכר תלבושת מעודנת יותר, נשית, המשדרת ניחוח ארוטי, המגלה טפח והמסתיר טפחיים. כמשל, שמלה ארוכה ואך שסע לאורך הרגל החושף ירך ענוגה בין הפסיעות, מחשוף נדיב אך כזה היודע להשאיר מקום רב לדמיון וכיו"ב. ובכלל, הדמיון משחק תפקיד ראשי בהצגה הזו. אנחנו אוהבים לדמיין, לפנטז, להסתקרן וליצור בעיניי רוחנו את ההפתעה המסתתרת לה מתחת. המשחק החזותי בין מה שאנו משיגים בעינינו לבין מה שאנו משיגים בעיניי רוחנו הוא בעל אפקט חזק המותיר רושם עז.

זהו המשל. והנמשל הוא על שני סוגי כתיבה ספרותית. הכתיבה הפורנוגראפית, הוולגרית, ההארד קור הפרובוקטיבי והזול. זו שניחנה בבוטות, בדיבור ישיר שלא מאפשר כר לדמיון, המפרטת באופן גלוי על איך ומה כמה ולמה. ולעומתה, הכתיבה הארוטית, המעודנת, המדברת ברמז ובאופן עקיף. זו המטיבה לחושים להידרך, להסתקרן, לרצות עוד ועוד.

זהו עניין של קלאס וסטייל, ויש שיאמרו עניין של רמה. אולי הבדל תרבותי-חברתי אולי הבדל אישי-אופיי. כך או אחרת, שמלת השסע בהחלט תעשה לי את זה.