הרהורים מהקומה השלישית

קיימים שני סוגי אנשים שאין רוחי נוחה הימנם, אשר בינתי אינה משגת, ואין ביכולתי ו/או בכוחי להתמודד מולם.

על הסוג הראשון נמנה הטיפוס הממהר לשפוט אותי, לבצע בי אינטרפרטציה שגויה, להדביק לי תווית (סטיגמטית לעיתים), לקטלג אותי ככזה או כאחר, וכל זאת בהתעלמות מוחלטת מהצד השני של המטבע*, היינו הצד שלי, מבלי שתינתן לי האפשרות לומר מילה מסבירה, להגן או להנהיר את כוונתי האותנטית. בדרך כלל יגיע טיפוס זה למסקנות נמהרות במעמד צד אחד (הצד שלו כמובן) רק על סמך דברים שאמרתי או שכתבתי ולא הובנו כהלכה או שהיו רלבנטיים לזמן אחר, למקום אחר או לקונטקסט שונה.

על הסוג השני נמנה הטיפוס הממהר לקטלג אותי על סמך העבר הקפוא תוך התעלמות מוחלטת מההווה החי, התוסס, הדינמי, המתפתח, המצמיח והצומח. זהו טיפוס שדי לו שהכיר פרט בעברי שאינו לרוחו(!) על מנת שיחשוב שהוא אכן מכיר אותי. מסקנותיו מושלכות מן העבר המת אל ההווה החי, כשאין רוחו משגת שינויים החלים תוך כדי תנועה, עקב זמן, ניסיון והתפתחות אישית ומנטאלית. הוא גם אינו משיג את היתרון באדם הצומח מתוך עברו וניסיונו, ניסיון שרק משבח את המוצר המוגמר, ולא להיפך.

על אלה גם אלה רק שתי מילים דליתי מאמתחתי נשגב מבינתי!!

*עד כמה שדעתי משגת, אני גורס שבכל מטבע קיימים שלושה צדדים: הצד שלי, הצד הנגדי והאמת. למרות שדעתי לעולם תהא סובייקטיבית אני סבור בדין שהיא למצער ראויה לשימוע ולהתייחסות.