לפני 15 שנים. 7 בנובמבר 2008 בשעה 13:24
עכשיו סתם כך על עננים של מי מנוחות, ממתין לסערה שתפרוץ, שתבוא עליי לטובה. חובב מערבולות שכמותי, מהלך על מי הבריכה הרגועים הללו, מהרהר בשקט ביני לבין תוכי, מה יקרה אם ואילו ואולי, מה יהא אם ואז. אני זקוק לאקשן, לאדרנלין המשתולל, עבד של הקצב, של מחול הרגשות, קשה לי בלי לגעת, בלי לדעת. עומד תלוי בין שמיים לארץ, חוסר הידיעה ואי הודאות באצבע האלהים כתובים ברקיע. כה קשה ההמתנה בחדר הנידונים הממתינים לגזר הדין השמימי.
אולם אל תספידוני רעיי, לא בעודי חי, הרי מי כמוני יודע לנשום מתחת לאדמה, רק כי קברוני בטרם עת. מי כמוני יודע לצאת מקברים, לחפור באצבעות שורטות, בציפורניים שלופות, לפלס ביצרים דרכי החוצה, אל האוויר, אל החיוך המנצח.
