הרהורים מהקומה השלישית

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". כל כך הפליגו באמרה זו עד שאמרוה חכמים בלשון מחייבת. אולם האומנם יש פה רק קבלת הדין כגזירה מתוכננת מראש עד שעלינו לקבלה באהבה מתוך צידוק הדין? האם יש כאן כניעה טוטאלית הקורמת עור וגידים בהשלמה גורפת עם ההתרחשויות השליליות?

רק הדיוט יבין דברי חכמה אלו בצורה הפשטנית. אין זאת כי אם ורסיה נוספת של "גם זו לטובה" שהטביע נחום איש גם זו. אין פה קבלת הדין או הצדקתו, בטח שלא השלמה מתרפסת של קבלת עול מלכות או גזירה דטרמיניסטית. יש כאן קבלת המציאות מתוך הבנה שגם היא לטובה. הרעה נתפסת כרעה על פי החושים האנושיים שלנו, אולם מאחוריה יכולה וצריכה להסתתר הטובה. פתיחת המציאות וקבלתה בדרך האומרת נראה לאן זה יוביל אותנו, מתוך הכרה אמיתית שגם הרעה היא בעצם לטובה, היא היא הדרך שיבור לו אדם והיא היא החייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

הדברים אמנם נהירים ופשוטים אך קשים עד מאוד ליישום בפועל. נראה את אותו אדם שמברך על הרעה כפי שיברך על הטובה, למשל כשמתו מוטל לפניו, כשאיבד את נכסיו, כשיתפרק ביתו וכיו"ב הצרות.

אין ספק שדרושה כאן הכרה אמיתית אימננטית, ואולי גם קורטוב של אמונה, שהקוסמוס אכן מיטיב לנווט צעדיו גם באורח הנשגב מבינתנו, וגם בכמה צעדים לפחות לפנינו. עיצוב המציאות כפלסטלינה היא מעבר לתכונה טובה המסתכמת בחשיבה חיובית, היא דרגת אל ממש שרק מעטים נתברכו בה, ואלה החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שגישה זו אינה אזוטרית ומקוטלגת כנחלת פרט ייחודי שאינו מעיד על הכלל, כי אם נרכשת ויכולה להפוך פרקטית ואישית על ידי תרגול ואימון.