על החיים ועל המוות

מ?יקלאנג'לו אנטוניוני ואינגמר ברגמן, שני אמנים נפלאים ואהובים, מעמודי התווך של הקולנוע, הלכו לעולמם בזה אחר זה, תוך 24 שעות.
למרות ששניהם מיעטו בעשייה קולנועית בעשרים השנים האחרונות - אנטוניוני סבל משבץ מוחי באמצע שנות ה80 ומאז ביים סרט ארוך אחד וכמה קצרים; ברגמן הצהיר ש"פאני ואלכסנדר" (1984) יהיה סרט הקולנוע האחרון שלו ומאז ביים כמה סרטים לטלויזיה השבדית - תחושת האובדן היא גדולה במיוחד.
במקרה הזה, אולי מיותר לומר "יהי זכרם ברוך" כי זכרם כבר ברוך עבור אוהבי קולנוע רבים בעולם כולו.



אנטוניוני בזמן צילומי "הנוסע" (1975) עם ג'ק ניקולסון .......................................................... ליב אולמן וברגמן

אמרתי שלא אכתוב כאן עוד, אבל מישהו, בהחלט "מישהו", הפציר בי לכתוב הפעם, רק הפעם הזאת, את הדברים האלה:



הניחו לדאגותיכם. אנא, הניחו להן.

היודעים אתם מה הדבר המדאיג ביותר שעלול לפקוד אתכם בעולם הזה?

שתבלו את שארית ימי חייכם היקרים נתונים בתוך צבת של דאגות


ותקמלו.



הניחו להן.

לפני החוק עומד שומר סף.
אל שומר הסף הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. "אולי," אומר השוער, "אבל עכשיו לא." מאחר שהשער אל החוק פתוח כתמיד והשוער זז הצדה, האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר רואה זאת והוא צוחק ואומר: "אם זה מושך אותך כל כך, נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאוד. ואני אינני אלא אחרון השומרים. ובין אולם לאולם עומדים שומרי סף שכל אחד חזק מחברו. וכבר השומר השלישי מראהו קשה מנשוא אפילו לי."
קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר; החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כל אחד ובכל עת, הוא אומר בלבו, אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את שומר הסף במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד הגדול, את זקנו הטטארי השחור, הארוך והקלוש, הוא מחליט שבכל זאת מוטב לו לחכות עד שירשה לו להיכנס. השומר נותן לו שרפרף ומושיבו בצד הפתח. שם הוא יושב ימים ושנים. פעמים רבות הוא מנסה לקבל רשות להיכנס ומ?לאה את שומר הסף בהפצרותיו. לא פעם השומר חוקר אותו קצרות, שואל אותו על מולדתו ועל דא ועל הא, אבל מתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים חשובים, ובסוף הוא שב ואומר לו תמיד שעדיין אינו יכול להרשות לו להיכנס.
האיש, שהצטייד היטב לקראת מסעו, משתמש בכל מה שיש לו, יקר ככל שיהיה, כדי לשחד בו את שומר הסף. והשומר אמנם אינו מסרב לקחת כלום, אבל שב ואומר: "אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית."
במשך השנים הרבות האיש מתבונן בשומר הסף כמעט בלי הרף. הוא שוכח את שאר השומרים והשומר הראשון הזה הוא בעיניו המכשול היחיד המונע את הכניסה אל החוק. הוא מקלל את מזלו הביש, בשנים הראשונות בקול רם ובלי מעצורים, ואחר כך, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן בינו לבינו. הוא נהיה ילדותי, ומאחר שמתוך ההסתכלות רבת השנים בשומר הסף גילה גם את הפרעושים שבצווארון פרוותו, הוא מבקש גם מהפרעושים לעזור לו ולהזיז את השומר מדעתו.
לבסוף ראייתו נחלשת ושוב אין הוא יודע אם באמת מחשיך סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות בו. אבל עכשיו אין ספק שהוא רואה באפלולית כמין זוהר המפציע בעד פתח החוק ואינו כבה. ימיו ספורים עתה. לפני מותו, כל הנסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחת שעדיין לא שאל את שומר הסף.
הוא רומז לו, שכן אינו יכול עוד לזקוף את גופו המאובן. השומר נאלץ להתכופף אליו כפיפה עמוקה, כי הפרש הגובה השתנה מאוד לרעת האיש. "מה עוד אתה רוצה לדעת?" השומר שואל, "אינך יודע שובעה."
"הרי כל בני האדם שואפים אל החוק," האיש אומר, "ואיך זה שכל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?"
השומר רואה שהאיש כבר נוטה למות, וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגווע שלו הוא מרעים עליו בקולו:
"שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותה."


(תרגמה מגרמנית: אילנה המרמן. מתוך "רופא כפרי", הוצ. עם עובד)



שורת הסיום מרטיטה לי את הלב בכל פעם שאני קורא אותה.

היום אני מבין שטוב העימות עם השומרים, מפחיד ככל שיהיה, מהגוויעה האיטית והנוראה לפני שער החוק.


נדרש אומץ לב כדי לחשוף את כל הטוב והיפה בנו. אני מאחל אותו, מכל הלב, לכולנו.

כשהשכל מתנתק מהלב - וככל שהשכל מפותח יותר, כך האמת הזו מתעצמת - אדם עלול להפוך לנורא מסוכן, או לכל הפחות - לנורא משעמם.

תודה שאת משחררת את אהבתי
מכבלי הפחד,
מאזיקי הפלדה הקרים, המכאיבים
של חוסר האמון

לא קל להשתחרר ממשא כבד
שעם השנים טעיתי לחשוב שהוא חלק ממני
עד כדי כך שהניתוק ממנו
כרוך בכאב ניתוחי
כמו הסרת גידול,
זר, אבל מתחזה בערמה להיות נתח ממני

הכאב, כבר אמרתי, מבקש להתמר לכעס
כמו מים שאינם עומדים עוד
בחום הרתיחה
ומתמרים לאדים, המתמרים אל על
ומבקשים להבלע, להעלם,
כך גם הכעס, המתאווה להתפרץ,
להשתלח
במה שעורר את מולידו, הכאב,
להקים המולה, סערה
ולהבלע בתוכה.

אבל הכאב, כבר רמזתי,
הכאב בטהרתו
בטרם יהפוך לנגע אלים,
הוא הוא המרפא,
שיקוי הפלאים
המלטף בחמלה אין קץ
את הפצע.
ובמקום בו יש חמלה
ומזור לכאב,
שם,
תתהווה, תתגלה האהבה
בכל יפי אצילותה.


תודה לך, מעומק הפצע

על האהבה.

בבוקר חדר כושר. אני עובד קשה. סוף סוף. תחושת בחילה מלווה אותי לאורכו. מתקשה לאכול אחר האימון, אבל אוכל, למרות הכל. שיאים של חיוניות בנקודות זמן שונות. רגע אחד צוחק צחוק משוחרר ומלא. לא זכור לי כמותו. רגע אחר מחייך לבחורה זרה והיא משיבה לי חיוך רחב. האני הוא אני?

לפנות ערב שבה אותה אי נוחות שחשתי גם אתמול. הגוף לא שקט. מנסה להקשיב לרחש הפנימי, לרטט, ולהבין.

אני חש בה: עצבות. זו ששרתה עלי גם בערב הקודם. עצבות עמוקה, אילמת. אני מניח לכל ומעניק לה את כל תשומת לבי. הראש רוצה ללכת ממנה, אל כל הסחות הדעת המוכרות. אבל אני נותר בקרבתה, מכבד ומקשיב.

השעות נוקפות, הלילה יורד.

בשלושת החודשים האחרונים לא הזלתי דמעה אחת. צחיחות לא אופיינית. וגם עתה, על אף העצבות המסרבת להעלם, העיניים נותרות יבשות.

ואז לפתע הן מתפרצות. דמעות ללא נושא, ללא סיפור. משהו שקינן בי זמן רב מצא את דרכו החוצה. מנסה לא לשאול שאלות, להפריע. רק נדהם מהשטף הבלתי פוסק, שעה ארוכה. נהר של דמעות, מניין אתה בא?

...

הסערה חלפה ואיתה באה הקלה גדולה. משהו טוב קורה.

אני הולך לישון במחשבה שעבר עלי יום נפלא.

אתמול בלילה, בחשיכה
ראיתי כוכב נופל
אור תכול, כמדומני
כמוהו לא ראיתי מעודי

לבי הצעיר
שידע את טעם הצער והדכדוך
נזדרז להביע משאלה.
כולו נעור לחיים

אתמול בערב כיביתי סוף סוף את הטלויזיה.
הבנתי שעוד קצת חדשות ואקטואליה והאינפוזיה הזאת תהרוג אותי.
קל להתמכר לקולות, למראות, לעובדות, לפרשנויות ולא לשים לב איך מטפטף לך אל תוך הוריד עירוי רעיל.
אז לא תודה. אני לא מעוניין לשמוע עוד כמה משאיות תחמושת הפצצנו וכמה משגרים יצאו מכלל פעולה.
ובטח לא כמה חיילים נהרגו.
לא מעוניין בעדכונים מהשטח.

24 שעות אחרי, למעט שני משלוחי המנות של נסראללה היום, אני מתחיל להתאושש. כמעט מתלוצץ עם רופאיי.

מקווה שיהיה טוב יותר.
שהסבל בישראל, בלבנון ייפסק.
שהחיילים ישובו בשלום לבסיסם ולבתיהם.
שהשפיות ואהבת החיים תנצח.
שיהיה שלום.
די. נמאס.

1. היום יום הולדת.

שלושים ושבע.

אני...

אני שעדיין לא הפנמתי שחגגתי יום הולדת 25.

מישהו פה טעה בספירה, אני אומר לכם.

 

2. ימי הולדת אף פעם לא עשו לי את זה. אף פעם לא הבנתי על מה הרעש. כולה מספר.
ובכל זאת נדמה לי שאם יש משמעות ליום הזה הרי היא בכך שהוא כמעט כופה עלינו חשבון נפש.
אז אם חשבון נפש, אני רוצה לומר שהגיע הזמן לשינוי. שינוי עמוק. אני לא אסתפק בפחות מזה.
זו תהיה השנה שלי, כך אני מרגיש, שנה שבה יקרה כל מה שלא קרה וכבר היה צריך לקרות. מזמן.

ברכו אותי, אנשים טובים, אפילו בלב, אני זקוק לזה.
שנה טובה.