לפני 17 שנים. 26 ביוני 2007 בשעה 8:10
לפני החוק עומד שומר סף.
אל שומר הסף הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. "אולי," אומר השוער, "אבל עכשיו לא." מאחר שהשער אל החוק פתוח כתמיד והשוער זז הצדה, האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר רואה זאת והוא צוחק ואומר: "אם זה מושך אותך כל כך, נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאוד. ואני אינני אלא אחרון השומרים. ובין אולם לאולם עומדים שומרי סף שכל אחד חזק מחברו. וכבר השומר השלישי מראהו קשה מנשוא אפילו לי."
קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר; החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כל אחד ובכל עת, הוא אומר בלבו, אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את שומר הסף במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד הגדול, את זקנו הטטארי השחור, הארוך והקלוש, הוא מחליט שבכל זאת מוטב לו לחכות עד שירשה לו להיכנס. השומר נותן לו שרפרף ומושיבו בצד הפתח. שם הוא יושב ימים ושנים. פעמים רבות הוא מנסה לקבל רשות להיכנס ומ?לאה את שומר הסף בהפצרותיו. לא פעם השומר חוקר אותו קצרות, שואל אותו על מולדתו ועל דא ועל הא, אבל מתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים חשובים, ובסוף הוא שב ואומר לו תמיד שעדיין אינו יכול להרשות לו להיכנס.
האיש, שהצטייד היטב לקראת מסעו, משתמש בכל מה שיש לו, יקר ככל שיהיה, כדי לשחד בו את שומר הסף. והשומר אמנם אינו מסרב לקחת כלום, אבל שב ואומר: "אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית."
במשך השנים הרבות האיש מתבונן בשומר הסף כמעט בלי הרף. הוא שוכח את שאר השומרים והשומר הראשון הזה הוא בעיניו המכשול היחיד המונע את הכניסה אל החוק. הוא מקלל את מזלו הביש, בשנים הראשונות בקול רם ובלי מעצורים, ואחר כך, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן בינו לבינו. הוא נהיה ילדותי, ומאחר שמתוך ההסתכלות רבת השנים בשומר הסף גילה גם את הפרעושים שבצווארון פרוותו, הוא מבקש גם מהפרעושים לעזור לו ולהזיז את השומר מדעתו.
לבסוף ראייתו נחלשת ושוב אין הוא יודע אם באמת מחשיך סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות בו. אבל עכשיו אין ספק שהוא רואה באפלולית כמין זוהר המפציע בעד פתח החוק ואינו כבה. ימיו ספורים עתה. לפני מותו, כל הנסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחת שעדיין לא שאל את שומר הסף.
הוא רומז לו, שכן אינו יכול עוד לזקוף את גופו המאובן. השומר נאלץ להתכופף אליו כפיפה עמוקה, כי הפרש הגובה השתנה מאוד לרעת האיש. "מה עוד אתה רוצה לדעת?" השומר שואל, "אינך יודע שובעה."
"הרי כל בני האדם שואפים אל החוק," האיש אומר, "ואיך זה שכל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?"
השומר רואה שהאיש כבר נוטה למות, וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגווע שלו הוא מרעים עליו בקולו:
"שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותה."
(תרגמה מגרמנית: אילנה המרמן. מתוך "רופא כפרי", הוצ. עם עובד)
שורת הסיום מרטיטה לי את הלב בכל פעם שאני קורא אותה.
היום אני מבין שטוב העימות עם השומרים, מפחיד ככל שיהיה, מהגוויעה האיטית והנוראה לפני שער החוק.
נדרש אומץ לב כדי לחשוף את כל הטוב והיפה בנו. אני מאחל אותו, מכל הלב, לכולנו.
