בבוקר חדר כושר. אני עובד קשה. סוף סוף. תחושת בחילה מלווה אותי לאורכו. מתקשה לאכול אחר האימון, אבל אוכל, למרות הכל. שיאים של חיוניות בנקודות זמן שונות. רגע אחד צוחק צחוק משוחרר ומלא. לא זכור לי כמותו. רגע אחר מחייך לבחורה זרה והיא משיבה לי חיוך רחב. האני הוא אני?
לפנות ערב שבה אותה אי נוחות שחשתי גם אתמול. הגוף לא שקט. מנסה להקשיב לרחש הפנימי, לרטט, ולהבין.
אני חש בה: עצבות. זו ששרתה עלי גם בערב הקודם. עצבות עמוקה, אילמת. אני מניח לכל ומעניק לה את כל תשומת לבי. הראש רוצה ללכת ממנה, אל כל הסחות הדעת המוכרות. אבל אני נותר בקרבתה, מכבד ומקשיב.
השעות נוקפות, הלילה יורד.
בשלושת החודשים האחרונים לא הזלתי דמעה אחת. צחיחות לא אופיינית. וגם עתה, על אף העצבות המסרבת להעלם, העיניים נותרות יבשות.
ואז לפתע הן מתפרצות. דמעות ללא נושא, ללא סיפור. משהו שקינן בי זמן רב מצא את דרכו החוצה. מנסה לא לשאול שאלות, להפריע. רק נדהם מהשטף הבלתי פוסק, שעה ארוכה. נהר של דמעות, מניין אתה בא?
...
הסערה חלפה ואיתה באה הקלה גדולה. משהו טוב קורה.
אני הולך לישון במחשבה שעבר עלי יום נפלא.
